תוצאות הבחירות מעידות יותר מכול על מהותן: שתי המפלגות שהציגו את העמדה הכי פחות מגובשת – הליכוד בלי מצע בכלל, וכחול־לבן עם מצע ומסרים עמומים במכוון – הצליחו לשתות את המנדטים של כל המפלגות האידיאולוגיות שסביבן. מסקנה: יותר מכל מערכת בחירות מזה כ־50 שנה (מאז עזב דוד בן־גוריון את הזירה הפוליטית), זו הנוכחית לא נסובה על שום ויכוח אידיאולוגי, אלא על הסוגיה האישית – נתניהו טוב ליהודים, ולשאר אזרחי ישראל, או לא?
כבר כמה עשורים אנחנו מדברים על תהליך הפרסונליזציה של הפוליטיקה ברחבי העולם כולו, אבל בישראל זו של 2019 הייתה המערכה הפרסונלית מכולן. אפילו העובדה שבימין התמודדו הרבה יותר רשימות קטנות מאשר בשמאל קשורה לנתניהו: הרי מקומם הטבעי של בנט ושקד, ליברמן וכחלון היה בליכוד; אבל ההעזה לראות בעצמם יורשים לגיטימיים של נתניהו, לא אפשרה להם לחיות שם. נתניהו אחראי גם לחבירת אנשי תל"ם, בראשות יעלון־האוזר־הנדל, לגנץ ולפיד, שהרי נורמות ההתנהלות שלו הבריחו גם אותם ממקומם הטבעי לצידו.
המערכה הזו הייתה פרסונלית אפילו יותר ממערכות הבחירות האישיות לראשות הממשלה. כשנתניהו ופרס התמודדו על ראשות הממשלה ב־1996, התעמולה של הליכוד התמקדה בסכנה האידיאולוגית שפרס יחלק את ירושלים. גם במערכת הבחירות הקודמת, מול הרצוג ולבני, כשסכנת התבוסה כבר ארבה לפתחו, נתניהו נזהר מלהשמיץ מישהו מהם ברמה האישית; רק בפעם הזו, היריב גנץ – רמטכ"ל שמונה בידי נתניהו עצמו וכהונתו אף הוארכה – הוכרז כלוזר כלכלי ופושט רגל, ולקינוח גם נאמרו רמזים די ברורים על יציבותו הנפשית.
זה נובע מכמה סיבות: העיקרית שבהן היא שהפעם לא עמדה על הפרק רק תבוסה פוליטית, אלא מצבו המשפטי וחירותו האישית של נתניהו. הוא פשוט לא יכול היה להרשות לעצמו להפסיד, ולכן ניהל מלחמה שלא לוקחת שבויים. מצד שני, ברור גם שאין הרבה הבדלים אידיאולוגיים מובהקים בין תוכנית האוטונומיה המורחבת של נתניהו לתוכנית סיפוח הגושים והשליטה הביטחונית בבקעת הירדן, של הגנצים. ומצד שלישי, הקדנציה האחרונה הייתה זו שבה ממילא הרשה נתניהו לעצמו להשיל עכבות, לטוב ולרע, יותר מכל תקופה אחרת, ובכך עורר עוד יותר את אהבת תומכיו ושנאת מתנגדיו. הוא הרשה לעצמו להתעמת ישירות עם הנשיא אובמה, ואף לקרוא עליו תיגר בהופעה מול הקונגרס; לתמוך פחות או יותר בגלוי במועמדותו של דונלד טראמפ, מה שהביא לו הצלחות כמו ביטול הסכם הגרעין והעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. באותה מידה הוא גם הורה לעצמו היתר להסית נגד המשטרה, הפרקליטות ובכיריה, ואף להציג את היועץ המשפטי לממשלה – שוב מינוי אישי שלו – כשפוט של השמאל הלוחץ. תומכיו בימין סימנו בבירור שאם ייבחר ישיל מעליו עוד עכבות: החלת ריבונות ביו"ש, וניצול כל אמצעי משפטי, מסריח ובעייתי ככל שיהיה, להימלט מאימת הדין.
מכל הסיבות האלה, מערכת הבחירות הזו התנהלה כמשאל עם בעניין נתניהו. מי שרצה בו כראש ממשלה נאלץ לעזוב את גוש הימין ולתמוך בו ישירות, ומי שמאוד לא רצה בו נאלץ לעזוב את גוש השמאל ולתמוך ביריבו גנץ, שאיש לא באמת חושב שהוא עולה על נתניהו בכישוריו המדיניים והפוליטיים, אלא רק בנורמות הציבוריות והמוסריות.
דרוש מנהל
בתוך כך חשפו התוצאות עוד שני תהליכים משמעותיים. האחד הוא הירידה הנמשכת בציפיות הבוחרים מהפוליטיקאים שלהם, ובמילים פשוטות: את הנכונות להשלים עם שחיתות או עם חשד לשחיתות, כל עוד מבצע השחיתות נחשב טוב לבוחרים, למגזר שלהם, או לתפיסת עולמם. זה התחיל עוד בשנות התשעים כשבוחרי ש"ס לא הוטרדו יותר מדי מריבוי תיקי השחיתות של בכירי המפלגה; נמשך בעשור הקודם עם השלמתם של חלק מתומכי אריאל שרון ואהוד אולמרט עם השחיתויות שיוחסו להם, והגיע לשיאו בנכונות להשלים עם שלושה תיקי מרמה, שאחד מהם גם כולל שוחד, של נתניהו – בכפוף לשימוע.
העובדה הזו היא חלק מתהליך רחב יותר, שבו הפוליטיקה האידיאליסטית של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, ובוודאי זו של מנחם בגין – פוליטיקה שבה כללי המשחק חשובים לא פחות מהזכייה בו – מפנה את מקומה לפוליטיקה 'ריאליסטית', שהנחת היסוד שלה היא שהשחיתות היא חלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים, וממילא 'כולם מושחתים', ולכן המבחן העיקרי הוא 'מבחן ההצלחה'.
ה'פוליטיקה הריאליסטית' הולכת ומתבלטת לא רק בתחום השחיתות: היא שעומדת ביסוד ההעדפה ההולכת וגוברת לתפיסות היותר דרוויניסטיות של 'כלכלת השוק', על חשבון השאיפה לצדק חברתי. זה בולט גם בתהליך הנטישה של נורמות מוסר הלחימה שאפיינו פעם את צה"ל (מה שכונה 'טוהר הנשק'), לטובת עצם השגת הניצחון. או בלשון הזהב של איתמר בן־גביר: 'מוטב אלף מחבלים מתים, ולא חייל אחד שרוט'. בתחום מוסר הלחימה צריך לומר שהתהליך הנוכחי הוא כנראה גם בבחינת ריאקציה למעורבות רבה מדי והעדפה קיצונית מדי מצד מערכת המשפט לשיקול המוסרי, על פני הצורך המלחמתי, אבל התוצאה היא תנועת מטוטלת לנסיגה מנורמות לחימה שפעם היו מקובלות גם על אנשי הימין (ע"ע אלאור אזריה).
מצד שני, התיקו בין הליכוד לכחול־לבן (נכון לשעת כתיבת הדברים, ביום רביעי בצהריים) מעיד על מגמה נוספת, שונה במהותה: אחרי שנים ארוכות של שיח לעומתי חריף – בין ימין לשמאל, דתיים לחילונים, חסידי כלכלת שוק וצדק חברתי – לישראלים רבים נמאס, והם התחילו לחפש מסגרות שישלבו בין אנשים מתפיסות עולם שונות הפועלים יחד למען הטוב המשותף. העניין הזה בלט בשנה האחרונה בבחירות המוניציפליות, בקואליציה הייחודית שהתלכדה סביב עליזה בלוך בבית־שמש, כמו גם בסיעת 'התעוררות' בירושלים, שאיחדה דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, ואפילו לא מעט חרדים, לטובת מלחמה במועמדי הממסד הפוליטי הארצי. בירושלים הקואליציה הזו הפסידה, על חודם של כמה אלפי קולות, אבל היא הוכיחה שהיא מבטאת קול אותנטי לא פחות מקולם של הקצוות הלעומתיים. מפלגת כחול־לבן הביאה את הקול הזה גם לזירה הארצית, ואכן זכתה בהישג נאה, גם כשמתקשה להיות מרכיבת הקואליציה הבאה.
יש בכך בשורה חיובית כבדת־משקל: ברשתות החברתיות אמנם בולט קולם של אנשי השנאה והמדון, אבל בציבור הרחב יש דווקא העדפה לעמדות ממורכזות יותר. זה נובע גם מהכרה בוגרת שעמדה קיצונית אולי יפה למשיכת לייקים, אבל לא עומדת במבחן המציאות. התחום המדיני־ביטחוני זקוק גם ליד ברזל מול אויבים וגם לחיפוש ידידים ולהתחשבות בצרכים שלהם; התחום הדתי־חילוני זקוק גם לחופש הפרט וגם לעיצוב מרחב ציבורי שעדיין מזכיר שמדובר במדינה יהודית, והתחום הכלכלי־חברתי בוודאי זקוק גם לכלכלת שוק וגם לסיוע למי שלא הצליח לעמוד במרוץ הקפיטליסטי. מה שנתפס בעבר, ובשיח פשטני מסוים גם כיום, כ"טשטוש שאינו אומר דבר", נתפס כיום אצל רבים כהכרה בגרעין האמת שיש בידי כל אחד מהקצוות והמחנות. בנוסף, התהליך הזה עצמו מגביר עוד יותר את ההתמקדות במועמד ולא בדרך. אם הישראלים לא מחפשים בהכרח דמות אידיאולוגית דוגמטית, אלא מנהל מוכשר של הג'אגלינג הישראלי המורכב, טבעי שהמצע יעניין אותם פחות מכישוריו האישיים של המועמד.
רמבו? לא תודה
התהליך הזה עומד לדעתי גם מאחורי אחדות מהתוצאות היותר ספציפיות־מגזריות של מערכת הבחירות. למשל, התרסקותן הכמעט מקבילה של מפלגות השמאל ומפלגות הציונות הדתית. גם בשמאל וגם בציונות הדתית קרו בעשורים האחרונים שני תהליכים מקבילים: מצד אחד, עזיבת תחום העניין הטבעי של המפלגה (צדק חברתי בעבודה, זכויות הפרט במרצ, דמותה היהודית של המדינה בציונות הדתית) לטובת התמקדות בתחום המדיני, ומצד שני גם הקצנה הולכת וגוברת באותן עמדות מדיניות. שני התהליכים האלה היו להן לרועץ: רוב הציבור אכן רואה את התחום המדיני כשיקול ההצבעה המרכזי, ודווקא משום כך מי שאכן זהו שיקולו המרכזי מבקש להצביע עליו בהכרעה בין שתי המפלגות הגדולות. מה גם שכאמור גם ההקצנה המדינית־ביטחונית עצמה כבר אינה סחורה פופולרית כל־כך. כך, למשל, חלק מהפופולריות של נתניהו במעמד הביניים הליכודניקי נובע כנראה דווקא מהיותו נחשב אדם שאינו שש למלחמה, וזהיר בהפעלת כוח ובסיכון חיי חיילים. כשבנט יצר תעמולת בחירות של רמבו, הוא דווקא איבד כנראה את תמיכתם של רבים; מה גם שאביגדור ליברמן היה רמבו הרבה יותר אותנטי לפניו, ובזמן אמת גם הוא הוכיח ש'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'.
מי הצליח לשרוד לצידן של שתי המפלגות הגדולות? המפלגות שמייצגות סקטורים, ממש כמו בימי מפא"י: החרדים, הערבים, ו'איחוד מפלגות הימין', שיש לה אמנם תפיסה מדינית־ביטחונית ברורה, אבל נתפסת גם כמפלגה סקטוריאלית שתדאג לצורכי המגזר, ואולי גם לשאלה הכללית של דמותה היהודית של המדינה, שלא עניינה כלל את בנט ושקד.
הפרט הזה מציב אתגר גדול במיוחד לעתידה הפוליטי של הציונות הדתית. מבין ארבעת השבטים המרכזיים של החברה הישראלית, החרדים והערבים עדיין נבדלים ממה שמקובל לראות כ'אתוס הישראלי' ברמות משמעותיות כל־כך, שהם בהחלט נזקקים למפלגות סקטוריאליות שייצגו את צורכי הסקטור. הציונות הדתית הייתה במקום הזה בעבר, אבל בעשורים האחרונים היא תופסת מקום הולך וגדל באליטה השלטת, ובתוך כך גם מתקרבת ומאמצת הרבה יותר את 'האתוס הישראלי' הכללי (שעוצב כמובן בעיקרו בידי 'השבט הרביעי', החילוני). לרוב אנשיה אין אפוא צורך במפלגה סקטוריאלית, והם אפילו רואים בה סוג של 'גטו עצמי'. לא במקרה המפלגה הסקטוריאלית נושאת אופי יותר חרד"לי מרוב אנשי המגזר. זה לא מפני שרוב המגזר הוא בעל זהות חרד"לית (המחקרים שנערכו בנושא מעידים במפורש שלא), אלא שרק החרד"לים ואנשי הציונות הדתית היותר מבוגרים עדיין מרגישים צורך במפלגה מגזרית נפרדת, בעוד רוב האחרים מרגישים בנוח להשתלב במפלגות הכלליות, כדוגמת הליכוד וכחול־לבן.
ומילה אחרונה על תופעת פייגלין. סוד קסמה של מפלגת 'זהות' נעוץ כנראה בזהותו של דור ה־Y: זה דור שנמאס לו משאלות אידיאולוגיות גדולות, ומה שמעניין אותו יותר הוא החוויה, הקוליות והמגניבות. האסתטיקה הרבה יותר מהאתיקה. ההשפעה של דור ה־Y על הפוליטיקה הישראלית והעולמית עלולה להיות הרסנית עוד יותר מזו שאיימה לקרות עם הסטלנים של פייגלין. אבל יש בכל זאת שתי נחמות: האחת – תסמיני דור ה־Y מאפיינים כנראה במיוחד צעירים שטרם החלו לבנות לעצמם משפחה. כשהם כבר נאלצים לעבוד לפרנסתם ולגדל ילדים, שאלות כלכליות, ביטחוניות וחברתיות כנראה יעניינו אותם יותר מהקנאביס. הנחמה השנייה היא שמצביעי פייגלין הם בכל זאת לא סטלנים. כשהבינו הימנים שבהם שבכורת הימין בסכנה, העדיפו ברגע האמת שהבית לא יעלה בעשן.
