חוק תעמולת הבחירות רציני וברור. בסעיף "עונשים" נכתב: "המפר הוראה מהוראות חוק זה… דינו מאסר שישה חודשים או קנס". מייד אחריו, בסעיף "אחריות פלילית", מובהר שהענישה חלה גם על מי שקשור לעבירות בכספים או נכסים. מפחיד. זאת אומרת, אלא אם כן זכית לסעיף "פטור מאחריות". ומי הזוכה המאושר? ככתוב בסעיף 15ב: "תאגיד השידור הישראלי לא תישא באחריות אזרחית או פלילית בשל שידור תעמולת בחירות" (הטעות הלשונית במקור). הבנתם? חוקי המדינה אינם חלים על עובדי המדינה.
פארסה חקיקתית קטנה זו היא הדגמה נאה לשלומיאליות של חוק הבחירות הישראלי. במיוחד בלטו הדברים בבחירות הנוכחיות, כאשר ליו"ר ועדת הבחירות התמנה השופט חנן מלצר, שהתמודד בעברו בפריימריז של מפלגת העבודה. הדיונים בוועדה הבהירו עד כמה השיטה הישראלית, כמו יו"ר הוועדה, מיושנים וחסרי היגיון. הצעת מלצר לאסור שימוש ברשתות החברתיות, החקירה המקארתיסטית לאזרחים בעקבות "תחקיר" הבוטים, פסילות המועמדים, האיסור לראיין פוליטיקאים ביום הבחירות, כל אלו ועוד הבהירו עד כמה הגיע הזמן לשידוד מערכות בחוקי התעמולה בישראל.
אבל אם נודה על האמת, הבעיה העיקרית בבחירות הללו לא הייתה חוקי התעמולה, אלא התעמולה עצמה. רובנו בוחרים משלל סיבות מגוונות ולא בגלל קמפיין הבחירות; ועדיין, בזמן הבחירות כלי העבודה העיקרי של המפלגות הוא התעמולה, ולכן הן מנסות למקסם את התועלת שלה.
את הקמפיין של צד שמאל אפשר לסכם בקלות, במיוחד המפלגות הגדולות כחול־לבן והעבודה: ביבי, ביבי, ועוד פעם ביבי. מושחת, גזען, בוגד – אין תחתית שלא הגיעו אליה בשמאל בעלילות נגד נתניהו. תעמולת רפש ממש. בצד החיובי של תעמולת כחול־לבן היה בעיקר אוסף תצלומים תמוה של ארבעת מנהיגי המפלגה, שנראים כמו בטיול אחרי צבא. פה אוכלים פלאפל, שם מתחבקים, כאן נשענים על גדר, עכשיו רוקדים במעגל. לא היה שום מסר חיובי או אג'נדה פוליטית שחיברה אותם. רק־לא־ביבי.
כעת, כשהנגמ"ש נכנס למוסך לתיקונים, אפשר לדבר גם על מפלגות הימין. איחוד הימין וליברמן עשו עבודת שימור טובה בשטח, בזמן שכחלון הצליח לשרוד עם אלקטורט מצטמק. אבל הליכוד, הימין החדש וזהות אינן פטורות מביקורת.
בקרב בין פייגלין לבנט־שקד מתקבל הרושם שהימין ניהל מרוץ התיילדות במאבק על "הצעירים". פייגלין ניהל במשך זמן רב קמפיין שקט ויעיל. הוא בנה את עצמו מחדש, חידד מסרים וצבר אהדה לרעיון הליברלי־ליברטריאני שאימץ. אבל חוסר הניסיון שלו הוביל לפני הבחירות לטעויות קשות בהעברת המסרים, ולאותה נפילה מהדהדת בתוכנית האירוח המוזרה שבה הוא והמנחה הכו זה בכפות רגליו של זה בהנאה ביזארית, ששיחקה היישר לידי מבקריו כ"תימהוני" ו"הזוי".
הקמפיין של הימין החדש היה מבולבל מאוד ולפרקים מביך. בנט־שקד לא החליטו אם הם נלחמים על תפקידי שרת־משפטים ושר ביטחון, מה שדרש הצגה רצינית ובוגרת של שניהם כשרים וחברי קבינט בעמדת הנהגה בכירה, או שהם נאבקים בפייגלין על הצעירים, ואז צריך לשיר, לשתות צ'ייסרים בשוּק, להריץ דאחקות ולהתבשם בפאשיזם (סרטון מזיק וסר טעם במיוחד). במקום למסגר את עצמו מחדש כמבוגר אחראי, בנט סירב להשלים עם העובדה שעל משבצת "החדש המרענן" השתלט פייגלין, והצעירות השובבה שהייתה קוסמת לפני הבכירוּת הפוליטית, הפכה למשקולת.
הקשת החסרה
כעת עניין מפתיע: למרות התוצאות המצוינות, רוב קמפיין הליכוד היה חלש. בניגוד לדימוי שהמפלגות הקטנות מנסות ליצור, נתניהו התנהל כראש הגוש ולא כראש מפלגה. זה החל במעורבות באיחוד הימין החרד"לי, שכלל ויתור תקדימי על ח"כ של הליכוד לטובת מפלגה אחרת, המשיך בהצנעת רשימת הליכוד ובהתמקדות בכחול־לבן, תוך ויתור על קמפיין ממוקד במצביעי ליברמן, כחלון והימין הדתי, ואפילו הגעוואלד בסוף הוגבל למצביעי הליכוד, במטרה לעורר אותם.
כן, נתניהו עבד למעשה בשירות המפלגות הקטנות, מתוך הסתכלות על הגוש. מה ששינה את התמונה לטובת הליכוד היה שילוב של גורמים אחרים. עבדו כאן הקמפיין של השמאל נגד נתניהו, שהיה פרסונלי ורדוד ועורר זעם, ההצלחה של כחול־לבן בתחרות על המפלגה הגדולה, שהלחיצה את הבוחרים, והקמפיינים החלשים של המפלגות הקטנות.
גם הקמפיין של הליכוד סבל מחוסר מיקוד. בתסריטאות לומדים שגם בסדרות אפיזודיות, שבהן כל פרק עומד בפני עצמו, יש צורך ב"קשת", כלומר, מרכיב עלילה מרכזי שילווה את הסדרה. בקמפיין 2015 הקשת הייתה גודל מפלגת השלטון, וסיסמת הבחירות שליוותה את הבחירות הדגישה אותה: "זה אנחנו או הם".
ב־2019 לא הייתה קשת. תעמולת הליכוד הייתה קופצנית, והגיעה לישורת האחרונה ללא מסר שהוטמע. הליכוד הבליט בעיקר את גנץ, אדם אפרורי למדי, שהפופולריות שלו נשענה על שתיקתו ועל האהדה הציבורית הבסיסית כמי שתרם לביטחון המדינה. היה מוטב להתמקד מלכתחילה בלפיד, שאמור היה להיות ראש ממשלה כמו גנץ, אבל בשל היותו שנוי יותר במחלוקת, הצניעו את נוכחותו.
סיסמת הליכוד: "גנץ. שמאל. חלש", הייתה בעצמה חלשה. המטרה הייתה להציג את גנץ כמי שלא יעמוד בלחצים, אבל קמפיין דורש מסר פשוט. לסיסמת בחירות יש חיים משלה, והדימוי זולג מעבר לכוונה המקורית. במקרה הזה, הצגת היריב הפוליטי כחלש היא טעות. אם גנץ חלש ונתניהו חזק, אין סיבה לדאוג. גם הירידה למלחמת הבוץ שהכתיב השמאל הייתה לא אפקטיבית. לוּ היה לי קול על כל פעם ששמעתי שבבחירות הללו הגענו לשפל בפוליטיקה הישראלית, הייתי מקים מפלגה ורץ לכנסת בעצמי.
אבל לנתניהו יש מה שאין ליריביו. הוא מכונת מלחמה פוליטית משומנת וקטלנית, והרצון העז שלו לנצח, לצד המוכנות שלו לפרוץ כל נתיב בדרך לניצחון, מכריעים את הכף. האנרגיות שלו מידבקות, הקמפיין של הימים האחרונים מופתי, והאמון שרוחש לו הציבור הימני מזכה אותו בניצחון מוצדק. אבל הכי חשוב: עומדות לזכות נתניהו עשר שנות כהונה שהציבור הימני יודע להעריך. העשייה הזו היא הקמפיין האמיתי, והיא הולידה את סיסמת הבחירות הספונטנית בשטח: "רק ביבי".
כשיגיעו תוצאות האמת אנתח את המשמעויות הפוליטיות. אבל כבר עכשיו אפשר לומר שלקח עיקרי אחד מהדהד בבחירות: טעות ללכת נגד נתניהו, לחתור תחתיו ולנסות להקטין אותו; הוא פופולרי וחזק מכל יריביו. עדיף בהרבה לשתף איתו פעולה.
