רב־אלוף אביב כוכבי טרם התראיין מאז מינויו לרמטכ"ל, ובינתיים גם אינו מעניק לעיתונאים שיחות רקע. לפיכך אין עדיין דרך לברר מה דעתו על הנוכחות הצבאית העצומה בבחירות 2019 שהסתיימו השבוע. עד כמה היא פגעה בשאיפה המסורתית לשמור על תומתו הפוליטית של צה"ל? מה עוללה לדימויו כצבא העם? כיצד קרה שכמעט כל הגנרלים שכיכבו במערכת הבחירות התנקזו לצד אחד של המפה, ולא התחלקו טבעית בין שני צדיה? מותר רק לקוות שהעניין הזה מטריד גם אותו.
מפלגות לא מעטות התקשטו בעבר ברמטכ"ל או שניים, מרפ"י ועד הדרך השלישית, אך מעולם לא התגבש צוות רמטכ"לים כה גדול בנקודת היציאה למערכת בחירות מסוימת. שלושה רבי־אלופים התרכזו בתוך כחודשיים במפלגה אחת, שאמנם התעתדה להחליף את השלטון באורח דמוקרטי, אך צעדה בסך לקלפיות. מתחת לצבע הרשמי שלה, כחול־לבן, שלט צבע החאקי. מארש צה"ל התנגן ברקע. המפלגה החדשה ביקשה את אמון הציבור בשם הביוגרפיה הצבאית של שלושת הגנרלים הבכירים שלה. "שכבתי עם חיילי בבוץ בזמן שנתניהו למד אנגלית במסיבות קוקטיילים", תקף גנץ באמצע פברואר.
כשהימין השתלח בשלושת הרמטכ"לים, בצדק או שלא בצדק, הם כמעט תמיד נעלבו בשם צה"ל. לפעמים נוצר רושם שהם דוברי צה"ל. לאחר חשיפת ההקלטה מביכה של אשכנזי על "החמור הזה", בני גנץ, הסביר אשכנזי במשיכת כתפיים ש"ככה מדברים בגולני".
רמטכ"ל אחר בדימוס, אהוד ברק, הצטרף אף הוא למערכה. הוא היה מהדוחפים העיקריים להקמת הקואליציה הצבאית נגד נתניהו. תחילה ניסה לפקד עליה, ואחר כך התאמץ לדרבן אותה מאחור. לאורך כל הדרך העניק לה חיפוי ארטילרי. טפטוף הפגזים שלו על נתניהו ליווה אותנו חורף שלם: "סמרטוטי ביבי", "הזוג המטורלל", "משפחה בהפרעה" וכו' וכו'. ברק גם היה בין הראשונים שהצמידו לנתניהו אשמת בגידה בפרשת הצוללות, פרשייה עם נגיעות צבאיות מובהקות.
בישורת האחרונה של המערכה גויסו אליה עוד שני רמטכ"לים: חלוץ ומופז. רב־אלוף במיל' דן חלוץ נקרא לפני שבוע למסיבת עיתונאים כושלת בעניין הצוללות (היא לא משכה תשומת לב בגלל פריצת הבשורה על הבאת עצמותיו של זכריה באומל ז"ל), ורב־אלוף במיל' שאול מופז התארח באירוע תמיכה מתוקשר בכחול־לבן. "בנימין הוא לוחם עם קבלות", החמיא מופז לגנץ רגע לפני היציאה לקרב.
ספירת מלאי מעלה שכמעט כל הרמטכ"לים מאז 1991 התקבצו במוצב הפיקוד העליון של המערכה האלקטורלית נגד בנימין נתניהו: ברק, מופז, יעלון, חלוץ, אשכנזי, גנץ. רק רמטכ"ל אחד חסר שם, אמנון ליפקין־שחק ז"ל, שהספיק להתמודד מול נתניהו בבחירות 99'. רמטכ"ל נוסף, גדי איזנקוט יבל"א, היה מנוע מלהשתתף הפעם בבחירות בגלל חוק הצינון. עד לאחרונה הכחיש כל כוונה להתערות אי־פעם בפוליטיקה, אבל ויתורו החפוז על שנת חופשה בשכר עורר חשד שהוא שינה את דעתו, ויצעד בעתיד אף הוא במסדרון שמחבר את הקומה ה־14 במחנה מטכ"ל בתל־אביב עם העולם הפוליטי.
גם האלופה היחידה בתולדות צה"ל, אורנה ברביבאי, נקלטה במפלגת הרמטכ"לים. "לא יודעת מהן דעותיו", היגגה בתחילת החורף על בני גנץ, "אבל נראה לי שהוא מתאים למפלגה". מעניין כיצד ידעה זאת. מישיבות מטכ"ל? בין לבין הצטרף האלוף טל רוסו למפלגת העבודה, תוך הכרזה ש"ההתנתקות הייתה מהלך גאוני". אלוף נוסף שהשתחרר זה עתה מצה"ל, מזהה התהליכים יאיר גולן, הצהיר השבוע באוזני אילנה דיין שהוא "לא מתגעגע לפתיחת הצירים בגוש קטיף" וש"אין מנוס מלהתנתק" גם ביו"ש. בכך סתם את הגולל על השמועה שהוא שייך דווקא לאגף הימני במטכ"ל, ועורר ספק אם יש שם בכלל אגף משמעותי כזה, כפי שהיה מותר לצפות מצבא העם.
צמרת צה"ל, כך למדנו בחורף האחרון, נוטה מובהקות לכיוון ההפוך. אין להטיל דופי ברוח הלחימה שלה, אולם קשה להימנע ממחשבות נוגות על מה שההומוגניות הפוליטית הזאת עושה לתורת הלחימה שלה. קשה גם להאמין שיד המקרה גרמה לכך שליד השולחן המוארך בחדר ישיבות המטכ"ל לא יושב היום חובש כיפה אחד. מעת לעת עולה קול מחאה בנדון ממתחמי הציונות הדתית, אבל זו לא בעיה שלה, זו בעיה של הרמטכ"ל כוכבי ושל שר הביטחון הבא, יהיה מי שיהיה. הם חייבים לגוון. מטכ"ל חד־דעתני בעניינים פוליטיים הוא אסון צבאי.
