1.
ההפתעה הגדולה של הבחירות היא ישראל החרדית. זו שרבים לא רואים ולא סופרים, זו שאין לה כמעט ביטוי בתקשורת החוץ־מגזרית, זו שהיא העתיד הדמוגרפי והפוליטי של ישראל. אנו רגילים להתמקד בחרדים החדשים וה'מודרנים', בלי לשים לב שברמה הפוליטית מדובר בקצף על פני המים. המסה הענקית של החרדים הקלאסיים לא נמצאת ברשתות החברתיות, והדמוגרפיה החדה עושה את שלה מבחירות לבחירות. בנוסף, גם אם החרדים החדשים אינם אשליית פייסבוק, רבים מאוד מהם מצביעים למפלגות החרדיות כהגדרת זהות ותחושת שייכות, אף שהפוליטיקה החרדית מחבלת קשות בניסיונות ההשתלבות שלהם בחברה הישראלית, ובטח לא מסייעת להם. זהו הנתון הקשיח שסביבו צריכה להתארגן כל מדיניות ציבורית בנושא.
2.
הטעות הגדולה של בנט הייתה כשחשב שהמגזר הוא האזיקים על הרגליים שלו, ולא הבין שהמגזר הוא הרגליים שלו. כשאין לך רגליים אתה מרחף על חולות נודדים ושום דבר לא מובטח. הקמפיין של הימין החדש היה היסטרי בחלקו, ונראה לפרקים יותר כמשא ומתן קואליציוני. התוצאה טרגית דווקא משום שבנט ושקד הם אנשי ביצוע מהמעולים שידע הימין הישראלי.
3.
המגזר הדתי הלא־חרדי ענק, אבל חלקו המשתייך סוציולוגית לציונות הדתית איננו עולה על 8־9 מנדטים. הציונות הדתית הסוציולוגית כוללת דתיים, דתל"שים וחילונים. מעבר לה יש ציבור דתי גדול שלא בהכרח מכיר את 'מקור ראשון' למשל, ומצביע לליכוד. בנוסף, הציונות הדתית חולמת במשך שנים א־מגזרית, ורואה עצמה כפועלת למען 'עם ישראל'. זה הצליח לה כל כך, עד שרבים ממצביעיה לא יכלו עוד להצביע למפלגה מגזרית ונדדו לליכוד. בתוך המגזר הוכח שהלייטים לא יכולים לקבל נתח משמעותי בלי לשתף פעולה עם החרד"לים.
4.
הליכוד של היום מקביל למפא"י ההיסטורית – פרגמטיזם ביטחוני ותמיכה בארץ ישראל. ההבדל הוא בזיקה החיובית למסורת היהודית. מפלגת העבודה בעידן סתיו שפיר מקבילה למפ"ם דאז, כלומר מפלגת שמאל נישתית. זו הסיבה שהיא ומרצ מלקטות רק פירורים. זה קרה לה כשהקיצונים השתלטו על מה שהייתה פעם מפלגת שלטון. מפלגת שלטון לא יכולה להתבסס על אידיאולוגיה נוקשה מדי.
5.
המעבר של המפד"ל לימין בעקבות מהפך 1977, ושל החרדים לימין לאחר הסכם אוסלו, יצר מצב שבו גוש הימין תמיד יזכה ברוב. המשחק האמיתי היה ונשאר על יחסי הכוחות בתוך הגוש.
