למדתי לחכות. זה הטור השני שכתבתי השבוע. את הראשון כתבתי כשפרסמו את תוצאות המדגם הראשון של מינה צמח: הוא היה טור כזה של "איפה טעינו" ו"מה עכשיו" ו"לאן הולכים מכאן" ו"לאן נוליך את הבושה". הוא עדיין פתוח במחשב שלי, אולי כי אני לא בטוח שכל הדברים בו שגויים. אבל יכולתי לחכות כמה שעות, אז לא שלחתי אותו. תודה לאל. יכולתי לצאת גנץ.
למדתי שגם אנשים רציניים ומוצלחים כמו בני גנץ ובוגי יעלון וגבי אשכנזי ויאיר לפיד שמים את ההיגיון בצד כשזה מגיע לניצחון. זה כלל ידוע בין חברים שהם אוהדי קבוצות כדורגל יריבות: כשאתה מוביל אחת־אפס במחצית אתה לא שולח הקנטות לחבר, כי הדבר היחיד שטוב יותר משמחה לאיד הוא שמחה לאיד כלפי מישהו ששמח לאידך לפני רגע. אני לא יודע מי דחף את בני גנץ לשאת את נאום הניצחון המגוחך ביותר מאז נאום הכלניות של בני גנץ, אבל מישהו היה צריך לעצור את זה.
למדתי שטענות על "פילוג" בעם הן מה שמחנה פוליטי אומר כשאין לו באמת מה להגיד. כן, הימין ניצח בענק, אבל הימין המיליטנטי עבר (אם עבר) בקושי. מפלגות הקיצון של השמאל, מרצ והעבודה (כן, העבודה היא מפלגת שמאל קיצוני, ותודה לסתיו שפיר, מרב מיכאלי ושלי יחימוביץ'), התרסקו. דווקא שתי מפלגות המרכז, הליכוד וכחול לבן, ניצחו בגדול. אז נכון, יש גם הרבה "היידה ביבי" ו"רק לא ביבי" בעניין, ובכל זאת העם לא מפולג בשאלות מהותיות. הוא יודע שאין פרטנר, שהמצב יחסית סבבה ושלנצח תאכל חרב. "הפילוג" המפורסם של האליטות הגוועות הוא סתם דרך קצרה וטוויטרית לומר "גנבו לנו את המדינה".
למדתי שיש מגזרים שאנחנו פשוט לא מכירים במיינסטרים החילוני, בציבור החרדי ואצל העולים. ואני, שחי את מה שקרוי המגזר הדתי־לאומי, לא באמת מכיר אותו. חשבתי שהצעד של איילת שקד ונפתלי בנט היה מטורף אבל נכון. חשבתי שהעזיבה שלהם את הבית היהודי תחזק את גוש הימין. טעיתי. כנראה הסרוגים לא אוהבים שמישהו מפרק בית יהודי. טעה, טועים, טעינו. ועדיין, שקד ובנט הם בעיניי שניים מהאנשים היותר ראויים בציבוריות הישראלית.
למדתי לא להירדם מוקדם. כן, כיף ללכת לישון בתחושה שאתה מפסיד ולהתעורר בבום של ניצחון, אבל הרבה יותר כיף לראות את זה קורה מול העיניים. פני הפרשנים, המנגינה בקול שמשתנה ממארש חגיגי לג'אז מדוכדך, הפוליטיקאים שפתאום כבר לא נראים. נשארתי ער כל הלילה, היה נהדר. וזה הזמן לפרגן לשלושת ילדיי, שכיבדו את המעמד ולא התעוררו אפילו פעם אחת.
למדתי שאנחנו, אנשי הרשת, צריכים ללמוד קצת צניעות. אנחנו שוחטים את מינה צמח בכל מערכת בחירות, אבל מאמינים לבועה של עצמנו וחושבים שאם על כל פוסט מגיבים 5,932 מצביעי זהות, כנראה הם הולכים להביא 89 מנדטים. גם אני נפלתי למלכודת הזאת, ואפילו העליתי מחדש טור שכתבתי על פייגלין לפני ארבע שנים, ובו הנחתי שהם יהיו הפתעת הבחירות. אז הם לא. כדאי שנבדוק שגם לנו לא משקרים במדגמים.
אגב זהות: אולי פשוט לא היו שם כל כך הרבה מצביעי שמאל כמו שניסו לתאר. וכשמדובר במצביעי ימין, היד רועדת כשמצביעים למפלגה שלא יכולה להגיד בפשטות "נתמוך במועמד הימין". אה, כן, וגם הריאיון ההוא עם כפות הרגליים.
למדתי שפרסומאים הם כמו עיתונאים: אין להם מושג. השיח בעולם הפרסום בשבועות האחרונים היה על קמפיין "מצוין" של מפלגת העבודה, ועל היצירתיות של הימין החדש, ועל הרכות של כחול לבן, ועל הגועל של הליכוד. אולי הגיע הזמן שנפסיק לייחס למילה "קמפיין" כזאת חשיבות. הצבעה, בניגוד לקניית ביסלי או משחת שיניים, היא הליך אמוציונלי שמורכב מהרבה משתנים וזיכרונות ופחדים ושנאות, ועוד מילים שמתארות תחושות. מגוחך לחלוטין לנסות לנתח את ההשפעה האמיתית של זה.
למדתי שזו הייתה מערכת הבחירות הכי מטונפת אי פעם – שזו כמובן שטות גמורה, וגם נראה לי שזה לא כל כך יפה להגיד כלפי רבין. היא אולי הייתה השטחית ביותר אי פעם, אבל מטונפת? שטויות במיץ פריצות לטלפון, כולה כמה גידופים אישיים ברוח "פרנואיד" ו"בוגד". אגב, הממלכתיות עאלק של גנץ, שאמנון "חייכתי בטירוף במדגם" אברמוביץ' דיבר עליה? רמיזות על בגידה הן הכול חוץ מממלכתיות. אין צורך לאתרג מועמדים כל עוד הם לא המציאו את ההתנתקות.
למדתי שוועדת הבחירות המרכזית בראשות השופט חנן מלצר ארכאית יותר ממוכרי קרח. שמישהו ישים סוף לפארסה: תנו לפוליטיקאים להתראיין עד לרגע האחרון ותפסיקו לחשוב שהציבור הוא עדר שטוף מוח שצריך להגן עליו מפני תעמולה.
למדתי שהשטחיות חוגגת. לדעתי זה בעיקר בגלל ההחלטה לבטל את שידורי התעמולה בפריים טיים. כשאתה יודע שאתה בכל מקרה משודר בפריים טיים, אתה יכול להקדיש תשדירים לערכים והישגים ותוכניות עתידיות. אבל כשאתה צריך להיכנס לפריים טיים בכוחות עצמך, אתה עושה את זה בכל הכלים המלוכלכים שברשותך.
למדתי שהתקשורת ממשיכה לאבד מכוחה. דמיינו את הפרשנים והכתבים בשתי מהדורות החדשות של ערוצים 12 ו־13: כמה אנשי ליכוד יש שם? מעט מאוד. בבחירות שבהן הליכוד מביא 35 מנדטים, פחות או יותר, הפער בין האולפנים לרחובות הולך ומתעצם אם כי אני חושב שהתקשורת הייתה זהירה יחסית לבחירות 2015: היא עשתה את זה מהמקפצה הנמוכה יותר.
למדתי שנתניהו באמת קוסם: הוא שלף אינספור שפנים ו־35 מנדטים מהכובע. אבל בחייאת, ביבי, בגיל 70 – ואני מאחל לך עד 120 בגיל ובמנדטים – ייתכן שזו הקדנציה האחרונה, וספק אם לימין יהיה אחריך מנהיג שמסוגל לסחוף המונים. יש לך אחריות, כלפי כל עם ישראל אבל גם כלפי הליכוד והמחנה הלאומי. אחרי שניצחת, הבסת, כתשת את כולם, זה הזמן לגלות חמלה ולתת לאנשים הטובים מתחתיך לפרוח. אתה אפילו לא צריך לסמן יורש אלא רק לאפשר לו לסמן את עצמו, מי שזה לא יהיה.
ולסיום, למדתי שאם אשתך מצביעה כחול לבן, אל תשמח לאידה. זאת האישה שאתה אוהב, שהקימה איתך בית, שהולידה לך ילדים, שהיא הכול בשבילך. חחחחחחחחחחח מאמי, אכלתם אותה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
