1. לראשונה זה שנים, לא פורסמה בעיתוני סוף השבוע שעבר טבלת השוואה של מחירי סלי מזון לקראת חג הפסח ברשתות המזון. כתבת הצרכנות הוותיקה של ידיעות אחרונות, שושנה חן, הסבירה ש"בשנה האחרונה עלו מדרגה התרגילים שעושות הרשתות לקראת החג כדי להקשות עלינו השוואת מחירים". גם אם בסופו של דבר כן תתפרסם טבלה כזו או אחרת, היא לא תהיה רלוונטית שעתיים לאחר מכן: "לפי כל הסימנים", כותבת חן, "בשבוע הבא יעלו כבר המחירים שוב".
זה, גבירותי ורבותיי, בדיוק מה שמתרחש בכל הקשור למדגמי הטלוויזיה לפני בחירות. הממזרים למדו את הטריקים, ותוצאות הבחירות נקבעות זה כמה מערכות ביומיים האחרונים של המירוץ באמצעות קמפייני געוואלד למיניהם, מטחים של מיליוני מסרונים וראש ממשלה שעובד 25 שעות ביממה, קם שעה לפני כולם והולך לים להמריץ מצביעים.
הכישלון המוחץ של הסוקרים מינה צמח ומנו גבע במדגם חדשות 12 הפך את כל השעות שלאחר מכן – עד התיקון באמצעות תוצאות האמת הרבה יותר מדי שעות אחר כך – לקשקשת לא רלוונטית שהסתמכה על אוויר חם ותו לא. אחרי שהאשימה את הציבור וערכיו הירודים (יש לך כזה ביותר מתבכיין?), הודיעה מינה צמח שהיא סיימה עם המדגמים, ואנחנו צריכים להתחיל ולהתרגל לעובדה שהנבואה ניתנה לשוטים, וכך גם הסטטיסטיקה. בסוף רק תוצאות האמת קובעות, בקלפי וגם בקופה בסופר.
2. ואם מדברים על תוצאות אמת – כרגע נראה כי בסופו של דבר מפלגתם של נפתלי בנט ואיילת שקד, הימין החדש, לא תעבור את אחוז החסימה. אבל גם אם יתרחש מבחינתם נס וארבעת הראשונים ברשימה ייכנסו לכנסת בדוחק, אין ספק שבמבחן התוצאה מדובר בכישלון. במונחי הייטק, שפתם הראשונה של בנט ושקד גם יחד, אין זו הפתעה גדולה מדי. שיעור חברות ההזנק שמצליחות "לעשות את המכה" נמוך מאוד, פחות מחמישה אחוזים, והימין החדש היה סטארטאפ פוליטי לכל דבר ועניין.
אין ספק שאי מעבר של אחוז החסימה בגלל מעט כל כך קולות הוא מצב אכזרי במיוחד, אבל זה דבר שחייבים להביא בחשבון כשמוציאים לדרך מפלגה בלי בסיס פוליטי וכשאחוז החסימה גבוה יחסית. גם אם בסופו של דבר השניים לא נכנסו לכנסת, זו לא טרגדיה. גוש הימין ניצח, ושני הפוליטיקאים המוכשרים האלו יכולים להתחשל מהמכה הזאת ולצאת ממנה מחוזקים לקראת מערכות הבחירות הבאות, שבהן הפוליטיקה בימין תהיה כבר שונה לחלוטין.
3. שלושה חובשי כיפה סרוגה עמדו בראשן של שלוש מפלגות לא אזוטריות: איחוד מפלגות הימין, הימין החדש וזהות. לכאורה, זו פריעת שטרי התערות הציבור הדתי לאומי במרחב הכלל־ישראלי. אם אנחנו נמצאים בכל מקום – תעשייה, הייטק, צבא וכו' – למה שלא נהיה בכמה מקומות בפוליטיקה הישראלית. אבל בסוף התברר – כמו שוב ושוב בעבר – שהציבור הסרוג "עף על עצמו" יתר על המידה והפריז בכוחו האמיתי. עובדת החיים הפשוטה היא שאין די אנשים במגזר כדי להחזיק גם את איחוד הימין, גם את נפתלי בנט וגם את משה פייגלין. נכון ששניים מהמפלגות בנו גם על קולות שלא מהמגזר, אבל אלה לא ממש באו. ועוד לא הזכרנו את הסרוגים הרבים שמצביעים לליכוד.
4. התובנה הזאת – שאין די אנשים לכל כך הרבה מפלגות – נכונה גם במישור הכללי. אם הימין החדש אכן לא עברו את אחוז החסימה, למעלה מ־350 אלף קולות הלכו לפח. זה נתון מטורף. גם אם נתעלם ממפלגות כמו הפיראטים וכו', אין סיבה לאפשר לכל כך הרבה רשימות לרוץ. מישהו באמת יכול להצביע על הבדלים בין גשר של אורלי לוי לכולנו של כחלון? בין העבודה לחלקים נרחבים בכחול לבן?
אלה רק דוגמאות, כמובן. במסגרת הרענון שהמערכת הפוליטית צריכה לעבור, אולי כדאי לשקול הצעה מהפכנית: ארבע מפלגות בלבד – ימין־מרכז (להלן הליכוד), שמאל־מרכז (כחול לבן), דתיים־חרדים, ומפלגת שמאל־ערבים. אם ארה"ב, אומה של 330 מיליון איש, מסתפקת בשתיים – אנחנו, על שמונת מיליונינו, יכולים להסתדר בארבע.
5. כל כך התרגלנו לקואליציית ימין צרה, עד שקצת הפסקנו לשים לב למכנה המשותף הנמוך בין מרכיביה. לפני מאתיים שנה בערך, בבחירות 2013, כתבתי כך כשנוצרה "ברית האחים" בין לפיד ובנט: "הברית בין שתי המפלגות הללו היא ברית טבעית של ישראלים בני מעמד הביניים, שבוחריהם מתגוררים בשכנות באותם בניינים, שולחים את ילדיהם לאותם חוגים במתנ"ס, נפגשים במעלית כשהם מורידים את הזבל".
האמת הזאת לא השתנתה בשש השנים האחרונות. בשכונות המעורבות במרכז הארץ ובירושלים – שם מתגורר רוב המגזר – יש הרבה יותר מצביעי כחול לבן ממצביעי ש"ס או אגודת ישראל. הברית הפוליטית שקשורה לענייני ימין־שמאל מדיניים חשובה כמובן, אבל אסור לנו לשכוח לרגע שבצד השמאלי של המפה נמצאים שכנינו, אנשים שדומים לנו מאוד בתחומי עניין וחשיבה רבים – וכמה מהם אבלים ממש על תוצאות הבחירות. זה בסדר לנצח, אבל צריך כאן גם הרבה חמלה ונדיבות של מנצחים. לא יודע אם ממשלת אחדות היא הפתרון (היא כנראה לא), אבל בואו נזכור שיש פוליטיקה אבל קיימים גם – אתם יודעים – החיים עצמם.
