לפני שנה – כשבני גנץ עוד הרהר באפשרויות העומדות בפניו, בימים שיאיר לפיד לא חלם בחלומותיו הגרועים ביותר להיות מספר 2 של מישהו, כשמשה (בוגי) יעלון עוד ראה את אחוז החסימה מהצד הפחות מלבב שלו – חבר כנסת בכיר באופוזיציה ניתח את הסיכויים להחלפת השלטון. מסקנתו הייתה אחת: "את בנימין נתניהו אי אפשר לנצח". האהדה אליו רבה כל כך, שצריך משהו יוצא דופן כדי להביס אותו בקלפי. השבוע התברר שגם שלושה רב־אלופים במילואים אינם מספיקים.
לראשונה בהיסטוריה הפוליטית שלו, גבר בנימין נתניהו על גנרלים. בפעמיים הקודמות זה הסתיים בתבוסה. ב־1999 היה זה רב־אלוף במיל' אהוד ברק שניצח אותו, ובשנת 2003, בפריימריס בליכוד, הגיע תורו של אלוף במיל' אריאל שרון לנצח. בעשור החולף פעל נתניהו באופן ממוקד ובלתי מתפשר למתג את עצמו כמותג חזק יותר מהליכוד, ולרוקן את המפלגה מכל יורש פוטנציאלי. בזה אחר זה, מי שהרהרו בינם ובין עצמם באפשרות לרשת אותו מצאו את עצמם מחוץ למפלגה. כמו בקדנציה הראשונה שלו – כשדן מרידור, איציק מרדכי ובני בגין מצאו את עצמם בחוץ. נתניהו, בעניין הזה, עקבי.
ראש הממשלה משקף באופן מיטבי את השינויים שחלו בחברה הישראלית בעשור הזה. קו השסע בעבר היה הסוגיה הפלסטינית, במיוחד אחרי אוסלו והנסיגה הטראומטית מעזה, אך הנושא הזה כלל לא עלה במערכת הבחירות הנוכחית, ונדמה שיש קונצנזוס רחב בציבור הישראלי שבשלב הנוכחי אין עם מי ועל מה לדבר. הציבור מימין חלוק על השמאל בסדרת עניינים שאינם קשורים לאיש היושב ברמאללה: קרבה למסורת, היחס לדת ומדינה, היחס לבית המשפט העליון, השקפת עולם שמרנית בתחומים כמו נישואין או פונדקאות.
המחלוקת אינה רק אידיאולוגית, שתי מדינות כן או לא, אלא רחבה הרבה יותר. זו שאלה של זהות. משה פייגלין פספס: נתניהו הוא המנהיג האמיתי המשקף את הזהות של הימין הישראלי. הוא השקיע בכך את רוב השנים האחרונות, והשבוע קצר את מה שזרע.
בישראל קם דור שלם של מצביעים, בני 18 עד 28, שאינם זוכרים את המדינה בלי נתניהו. כשמצרפים זאת לכך שדעת הקהל זזה ימינה, אפשר להבין את הניתוח של חבר הכנסת מהאופוזיציה שהוזכר לעיל: עוד לפני המפץ של כחול לבן, הוא היה הראשון לזהות.
הימין החדש ישן
בראייה לאחור, זה היה כנראה קרב אבוד מראש. בארבע השנים האחרונות גילה נפתלי בנט שנתניהו אימץ לעצמו את הפזמון "Everything you can do I can do better", ושהוא מפזם אותו להנאתו כמעט בכל צומת של מחלוקת ביניהם. דוגמאות לא חסרות. אפשר לציין את החלטת נתניהו לעשות פליק־פלאק לאחור בהסכם עם האו"ם בעניין המסתננים, וגם את פרשת אלאור אזריה. בנט אולי נתן את הטון, אבל נתניהו הוכיח שהוא יותר בנט מבנט. לכן גם אמירתו של שר החינוך שהוא ידע טוב מנתניהו איך לטפל בעזה לא שכנעה רבים.
שרי ביטחון מימין ומשמאל באו והלכו, ובעיית עזה לעד נשארת. לכן הקמפיין שהשיק הימין החדש היה מוזר. דגלו המרכזי היה "צריך את בנט במשרד הביטחון", ואחרי זמן מה הצטרף דגל אחר: "צריך את שקד במשרד המשפטים". עם כל הכבוד, קמפיין שכל כולו מתבסס על בנט לביטחון ושקד למשפטים אינו מספיק. שני שרי הימין החדש הם פוליטיקאים משופשפים בזירה. הם היו צריכים לדעת, שאי אפשר להכניע אסקימואי בכדורי שלג. הקמפיין שלהם היה דל מתחילתו ועד סופו. עתה לא נותר להם אלא לחשב מסלול מחדש.
היתרון של שניהם הוא הגיל. הם צעירים דים לטעות ולתקן. יתרון נוסף הוא האמביציה. שניהם אינם חסרים אותה, ובכמויות נדיבות. הם יגלו שתיקון טעויות בפוליטיקה יכול לקחת זמן רב, ונדרשת גם לא מעט סבלנות. את זה יצטרכו ללמוד כנראה בדרך הקשה.
הקרב על התיק
אחד התיקים המבוקשים בקדנציה הבאה יהיה תיק המשפטים. ראשי ממשלה עד כהונתו של נתניהו ביקשו לשמור אותו תחת עינם הפקוחה, ומסרו אותו לחבר מפלגתם (למעט שרון, שמינה את יוסף טומי לפיד). נתניהו ויתר על התיק בשתי הקדנציות האחרונות, ומסר אותו לשרה ממפלגה אחרת. תחילה הייתה זו ציפי לבני, השנואה על הימין, ואחר כך על יקירת המחנה איילת שקד. היא מינפה את המשרד הזה באופן שמעטים עשו לפניה, בעיקר בקביעת זהותם של השופטים בבית המשפט העליון.
בשוך סערת הבחירות, נראה שלפחות שניים לוטשים עיניים לתיק היוקרתי: ח"כ בצלאל סמוטריץ' והשר יריב לוין. שניהם מבטיחים להיות יותר שקד משקד. אבל אליה וקוץ בה: לא בטוח כלל שפניו של ראש הממשלה היוצא והנבחר לעימות חזיתי עם המערכת המשפטית. סוגיות הקשורות אליו יגיעו במוקדם או במאוחר להכרעת בג"ץ, וייתכן שעדיף לנתניהו לצנן את האווירה המתוחה בין הממשלה לבין השופטים. יש שרים במפלגתו, כמו יובל שטייניץ או צחי הנגבי, שיידעו לעשות זאת.
השאלה עכשיו היא אילו מנופים יפעיל סמוטריץ' כדי להגיע אל המשרד שברחוב צלאח א־דין. ושאלה מעניינת עוד יותר: עד כמה יצליח נתניהו לעמוד בלחצים שיופעלו עליו?
סוקרים עליך ישראל
כמו בטקס קבוע, מיד כשמסתיימת מערכת בחירות נוהגים במקומותינו להתגולל על הסוקרים: "איך לא חזו את התוצאות, ולמה להמשיך להאמין להם?". הפעם, צריך לומר ביושר, כל הסקרים, למעט אחד או שניים, הצביעו על רוב לגוש הימין לכל אורך מערכת הבחירות. מעולם לא נצפה סקר שבו הייתה לגנץ יכולת להרכיב ממשלה.
הסקרים חזו את היעלמותה של אורלי לוי־אבקסיס, שהבליחה בתחילת מערכת הבחירות כמטאור אך הלכה ונעלמה ככל שחלף הזמן. הם חזו את ירידת העבודה מתחת לעשרה מנדטים (אם כי לא היו סקרים רבים שהעניקו לה את המספר המפוקפק 6).
הטענה היחידה שאולי יכולה להישמע כלפיהם היא שזהות בראשות משה פייגלין קנתה לה אחיזה בסקרים רבים. זו טענה ראויה, אם כי ברבים מהסקרים הייתה המפלגה מעט מעל אחוז החסימה. את האפקט של התנפלות המפלגות – ממרצ ועד הימין החדש – על מצביעי זהות בארבעת הימים האחרונים, שאין מפרסמים בהם סקרים, הסוקרים לא היו יכולים לדעת (או לפחות לפרסם). הקניבליזציה של כולם נגד פייגלין הייתה כואבת.
קשה לחזות תנודות של הרגע האחרון בתוך הגושים. מעברים מהעבודה לכחול לבן ומהימין החדש לליכוד היו תוצאה ישירה של "קמפיין המפלגה הגדולה", שהובילו שתי הגדולות בשבוע האחרון של מערכת הבחירות.
לכאורה אפשר לטעון שאם שני יריבים מפעילים את אותו קמפיין ממש, אחד מהם ודאי טועה. מתברר שלא. נפלאות הן דרכיה של הפוליטיקה הישראלית: אפשר לחקות את היריב במדויק ובכל זאת להצליח. הצרה, מבחינת כחול לבן, היא שכבודו של קמפיין במקומו
מונח, אבל מנצח יש רק אחד.
