יחד עם עוד 40 אלף ישראלים אחרים, חוויתי את הבחירות קצת אחרת: במקום ליהנות מיום חופש במזג אוויר מושלם ומלילה של צפייה במדגמים, עבדתי כמזכירת קלפי. לאורך היום חשבתי שהעבודה שלי מתישה, אך בעשר בלילה סגרנו את דלת הקלפי כדי לספור את הקולות, וגיליתי שהסיוט רק התחיל.
ספירת קולות היא תהליך ארוך ומייגע. איש אינו מסביר זאת מראש לחברי ועדת הקלפי, שאמורים לנהל אותו, ולכן ההליך מתיש עוד יותר: אחת לכמה דקות חברי הוועדות שולחים מבטים כועסים לעבר מזכירי הקלפיות. רק ברבע לאחת בלילה סיימנו לספור את הקולות. לפי הנוהל צריך למסור את הקולות ואת הפרוטוקולים של ספירתם לוועדת הבחירות האזורית – אחת מ־19 ועדות ברחבי הארץ, מבאר־שבע ועד צפת. המשימה מוטלת על מזכיר הקלפי יחד עם חבר אחר בוועדה: דרושים שניים כדי שלמזכיר לא יהיה זמן להטות את הקולות באין רואה. אבל חברי הוועדה שלי מחו במרץ. "אף אחד לא אמר לנו להישאר ערים עד שעה כזו", הם התלוננו. "יפסלו לנו את הקלפי", התחננתי, ובסוף הסגן הסכים להגיע איתי.
הגענו למטה ועדת הבחירות האזורית בציפייה לסיים סוף־סוף את היום הארוך הזה, ואז ראינו את התור. כלומר, את ההתחלה שלו. את הסוף ממש לא הצלחנו לראות. הוא השתרע לכל אורך הכביש, בנחיל עצום של אנשים. אפשר לחשוב שאנחנו עומדים בתור ללחם בברית המועצות. טרוטי עיניים הם עמדו סביבי, מחבקים אל גופם את השקית הירוקה שמכילה את הקולות. "אני צריך ללכת", אמר לי סגני, "יש לי מחר לימודים". סירבתי לתחנוניו, עד שהוא נקט טקטיקה חדשה, שאני בתמימותי לא הבנתי. "שכחתי את המשקפיים בכיתה", הוא אמר לי, "אני חוזר לקחת אותם". שתי דקות אחרי שהוא הלך, נזכרתי שבכלל לא היו לו משקפיים.
חיבקתי אל ליבי את הקולות. מה אם יפסלו לי את הקלפי? התהפכה לי הבטן. חשבתי על כל ההורים המתוקים שבאו עם הילדים שלהם ונתנו להם להטיל את המעטפה לקלפי; על הזקנים שהתאמצו; על בעלי המוגבלויות שבאו במיוחד עם מלווים; ועל כל אחד מהמצביעים שהקדישו לכך זמן, והיה להם אכפת מספיק מהמדינה הזו. ואז אחד המזכירים חייך אליי: "נטשו אותך? גם אותי. חברת הוועדה שלי אמרה שהיא נוסעת לפה, אבל עכשיו היא סימסה לי שכואבת לה הבטן והיא נסעה הביתה".
"גם המלווה שלי נטש אותי", אומר מזכיר אחר. "הוא אמר שאף אחד לא משלם לו על זה". צרת רבים באמת מספקת נחמה: הסיפורים של המזכירים האחרים פוגגו לאט־לאט את החששות והמועקות. אחד סיפר לי שבוועדה האזורית "מחליקים" חוסר איזון בין קולות, אחרת סיפרה שחברי הוועדה שלה ישבו בזמן הספירה עם תיק על הגב וצקצקו. יו"ר ועדה מטעם יהדות התורה אמרה לי: תראי מה זה, התור נראה כמו יציאת מצרים. הלוואי שבסוף גם אנחנו נרגיש גאולה, אמרתי לה.
בתום כשעה זכיתי סוף־סוף להיכנס לאוהל ה"צ'ק ליסט": שם בדקו שהבאתי כל מה שנדרש. לאחר מכן נתנו לי מספר, כמו למזכירי ועדות רבים שישבו ושקית ירוקה על ברכיהם, וסדרן אחד עם איכות קול של מגפון צעק מספרים כמו במכירה פומבית: "מאה שישים ושבע! מאה שישים ושמונה! מאה שישים ותשע!". בזמן שהמתנתי נכנסתי לראשונה לאתרי החדשות, אבל לא הצלחתי להבין מה אני קוראת: הראש שלי לגמרי לא היה שם. כל היום התעסקתי בבחירות, אבל רק בצד הטכני שלהן, בבירוקרטיה שמאחורי הדמוקרטיה. האיסור לדבר על פוליטיקה בקלפי הפך את כל המפלגות למשהו מופשט לחלוטין: כל מפלגה הפכה לאות, ואחר כך זכתה למספר. "מאה שמונים!", הרעים הסדרן. צעקתי: "אני, אני, אני", והוא כיוון אותי לאולם הקליטה, שנראה כמו כוורת ענקית, מזמזמת, מלאה באנשים.
שני עובדים מונו "לקלוט" את הקלפי ואת כל מה שהבאתי, ולערוך בדיקה ראשונית. הם לא הבינו יותר ממני בכל הסיפור. כמה פעמים מצאתי את עצמי מתקנת אותם, או מסבירה להם מה לעשות. במהלך ספירת הקולות שמנו לב לאי הלימה בין מספר המעטפות למספר המצביעים, וקראנו לאחד מכמה "רבי־קולטים" שמסתובבים באולם. ביקשנו שיאזן את התוצאות, הוצאנו את הפנקסים, ספרנו שוב – ופתאום הייתה הלימה. נזכרתי במה שאמר לי אחד המזכירים הוותיקים שחיכו איתי בתור: פשוט סופרים שוב ושוב, עד שמתבלבלים בספירה ומגיעים לתוצאה שנראית נכונה. כל עוד אין בעיה עם הקולות, או אין פער גדול מדי, או אין הטיה מוזרה בהצבעות בקורלציה למספר נפטרים גבוה, אף אחד לא יעיף בך מבט נוסף.
שני הקולטים סיימו לקבל ממני את כל החומרים, ושחררו אותי. השעה הייתה שתיים ועשרים בלילה. מחוץ לאולם ראיתי מחזה נוגה ומעט מכמיר לב: קלפיות על גבי קלפיות נערמו, ריקות, כמו דוגמניות עבר שהיו נחשקות מאוד בימי הזוהר שלהן וכעת לא מעניינות אף אחד. בדרך הביתה חשבתי לעצמי כמה קל להטות את ההליך הזה, שנסמך אך ורק על יושרם של האנשים המנהלים אותו. ומה קורה כשהאנשים האלו אינם ישרים?
בכל ועדת קלפי יש יושב ראש וסגן, שניהם מסיעות נפרדות. העיקרון הזה נועד לסייע לשמירת ההליך התקין של הבחירות, ובעיקר של ספירת הקולות. לחברי הוועדה, ברוב המקרים, אין שום מחויבות לסיעות. הסגן שלי, לדוגמה, לא זכר מי בדיוק הסיעה ששלחה אותו. חבר שלח את הצעת העבודה בקבוצת ואטסאפ, והוא עט על ההזדמנות לכסף מהיר. מעטים ממלאים את התפקידים האלה מתוך מחויבות גדולה למפלגה ששלחה אותם. גם יושרו של המזכיר, שנתפס בעיני ועדת הבחירות כניטרלי לחלוטין, לא נבדק בשום שלב. לו היינו מחליטים להטות את הבחירות לטובת מפלגה אחת, זה היה קל: היינו מחליפים בין הפתקים שהוצאו מהמעטפות לפתקים שנשארו בקלפי, וכותבים איזו תוצאת בחירות שמתחשקת לנו. אם היינו עושים את זה בשכל, בלי לתת את כל הקולות למפלגה אחת, איש לא היה מגלה את הזיוף.
גם בלי כוונת זדון, די בחוסר המקצועיות כדי להטות את תוצאות הבחירות. ראיתי כל כך הרבה אי דיוקים וטעויות, "החלקות" ו"יאללה, אחי, אנשים רוצים לישון". אני בטוחה שחלק מזה מחלחל בסוף לתוצאות. אף אחד אינו רוצה להישאר ולהסביר לחברי הוועדה למה יש בעיה, אם אפשר פשוט לזרוק דברים לפח או למחוק אותם בטיפקס. ההליך נערך פעם בארבע שנים: רוב העוסקים במלאכה אינם שוחים בחומר, ואי אפשר לצפות לרף מקצועי גבוה. ובכל זאת, במבצע רגיש וחשוב כמו הבחירות אי אפשר להתפשר על בינוניות כפי שראיתי בשטח. אם אי אפשר לדאוג לכוח אדם איכותי, אולי כדאי להסתייע בכוח איכותי אנושי פחות?
מעצמת הייטק וסייבר כמו ישראל תוכל למצוא פתרונות אבטחה, והליך הצבעה אלקטרוני לא יגיע אפילו לחצי מהטעויות שיש בהליך הידני, כפי שהוא מתנהל היום. כמובן, גם מבחינה תקציבית יש לשיטה יתרון ברור. אני אפילו לא מדברת על כל מה שנזרק לפח – כמעט 400 מיליון פתקי הצבעה הודפסו, אך הצביעו בפחות מעשירית מכך. זאת לצד עשרות מסמכים, פנקסים, מעטפות וציוד משרדי, וגם זה כסף קטן לעומת המשכורות ששולמו לעשרות אלפי האנשים שעבדו במהלך היום. המחיר הכבד של הבחירות במתכונת הנוכחית הוא חוסר דיוק, טעויות, זיופים ורמאויות. הצבעה ממוחשבת עשויה למנוע את כל אלו. הגיע הזמן שגם מתכונת הבחירות שלנו תואיל בטובה להגיע אל המאה ה־21.
קלפי בחיפה, השבוע (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) צילום: מאיר ועקנין – פלאש 90
