מתישהו בתקופה הזאת הוא מגיע. טלפון בהול מאמא שלי, כפרה עליה, שמבקש לברר האם כבר התחלתי לנקות או ששוב אני שומרת הכול לרגע האחרון. "אצלי כבר הכול פסח", היא מעדכנת ברמיזה עבה. בטח שפסח. מה עוד נשאר לסדר בבית הזה? היא הגיעה כבר למצב שהיא מסדרת את הסדר.
וכל שנה הטלפון הזה מגיע, כביכול כדי לבדוק מה הספקתי לעשות, אבל בעצם כדי לעדכן כמה היא הספיקה, ועל הדרך להעניק לי את שיחת הניעור השנתית.
ולא שהיא לא צודקת. זו הבעיה עם אמא שלי, שהיא תמיד צודקת. אבל גנטית, מה לעשות, אני תוצר שלה ושל אבא שהוא מזן אחר. מאלו ששותים תה עד האמצע ומשאירים אותו על השיש בתקווה שאולי יחזרו אליו מתישהו. מאלו שמסמנים טריטוריה עם נעליים. מאלו שמחזירים חלב ריק למקרר כי הדרך לפח האשפה ארוכה יותר. מצד אחד אוהבת סדר, מצד שני לא תמיד ששה לבצע אותו.
חברה המליצה לי לקרוא את סוד הקסם היפני של מארי קונדו. עזבו שמוזר לקבל עצות לחיים טובים מאומה ששלחה טייסי קמיקזה אל מותם והפתרון שלה לכישלונות הוא ביצוע חרקירי, הספר הזה – והגיע הזמן להכיר באמת הכואבת – הוא פרסומת מהלכת לאו־סי־די. אף אישה, גם לא יפנית במראה מושלם עם חולצות שיפון מגוהצות, לא תגרום לי להאמין שלקפל בגדים כמו חיילים ולהציב אותם במגירה כך שיגיעו בדיוק עד לקצה שפתה זה מעשה שפוי, ובטח שהיא לא תשכנע אותי שלהנהיג סדר שכזה בכל אביזרי ביתי ישדרג גם את משכורתי ואת שביעות הרצון מחיי.
אמת, יש לקונדו כמה עצות חכמות להתנהלות בבית, את חלקן אפילו אימצתי, אבל החזות שלה זועקת שלמות – ושלמות היא דבר שמלחיץ אותי. הקונספציה שאם רק נבצע סדר בחיינו ונהפוך את סלוננו לתמונה מתוך ז'ורנל לא הוכיחה את עצמה, לפחות לא בחיי הפרטיים.
הייתי שם. במשך שנים היה ביתי למשכן המצוחצח והמסודר בעולם, ברמה של שפשוף קירות עם אקונומיקה. התוצאה היחידה שההתנהלות הזאת הולידה היא שלא הייתי מסוגלת להכניס אורחים לתוך הבית אלא אם כן הוא היה מסודר פיקס, כולל ניגוב האבק שמעל הניאגרה. חודשים ארוכים השתעבדתי לאורח חיים שלא הפקתי ממנו שום אושר. רק עייפות גדולה שלא אפשרה לי ליהנות ממה שאני אוהבת באמת – לשבת על הספה, לשים רגליים על השולחן, לאכול פופקורן ולנקות אותו למחרת בבוקר בלי רגשי אשמה.
כי בסוף־בסוף, להחלטה לתחזק בית נקי ומסודר באופן תמידי יש מחיר. והמחיר הוא שבסוף את תצעקי על הילדים שלך כשהם יהרסו לך את הסדר, ותעדיפי לקפל כביסה במקום להעביר ערב זוגי שקט בבית מבולגן עם בן הזוג שלך.
תחשבו על הבתים שכולנו אוהבים להתארח בהם. אלו אף פעם לא הבתים שנראים כמו מוזיאון. זו אף פעם לא ההיא עם המטבח המושלם שתעקם את האף כשהילד שלכם מורח לה קטשופ על הקיר. בית בלי בלגן הוא בית בלי חיים. בית שאין בו לפחות כיסא אחד פגום שנהרס על ידי אחד הילדים בשעת מריבה הוא בית שאין בו מחילה.
אתם יודעים איזה ספר באמת צריך להוציא? ספר שילמד אנשים לחיות בשלום עם הפגמים ועם הבית המבולגן שלהם. ספר שילמד אותנו לאהוב את הסלון שלנו גם אחרי שהשולחן נשרט. ספר שידריך אותנו איך לפתח אושר גם כאשר לא הכול בבית מונח בדיוק במקומו.
כי בית נעים באמת זה בית מסודר דיו. אני מתכוונת לבית שהרצפה בו נקייה באופן סביר ואף אחד לא מעביר לך כל שתי דקות מגב מתחת לרגליים. אני מדברת על כוס שיכולה לנוח כמה שעות בכיור בלי שישטפו אותה בבהלה. אני מדברת על ארונות עם בגדים מקופלים באופן מניח את הדעת ולא במסדר של חיילים. אני מדברת על מרחב שילדים יכולים להתרוצץ בו בשמחה בלי לחשוש לגורלם, וחרסינה שנשברת בו נאספת באהבה.
סדר זה נהדר ומרחיב את הלב, אבל אסור שינהל את חיינו. מצוין שיש לנו חג שמְאלץ אותנו לבצע ניקוי אביב פעם בשנה, אבל אחרי שתקתקנו את הכול – נשאר גם ללמוד לחיות עם הבלגן שנוצר אחריו.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
