יש לי חבר טוב שמתעסק לא מעט במדיטציה ובמיינדפולנס. לפני כמה שבועות ישבנו לקפה קצרצר, וסיפרתי לו, לא יודע למה, כמה אני שונא להירדם עם הפלאפון ביד, וכמה עלוב אני מרגיש כשאני שוכב מדי לילה במיטה, ומסתנוור ממסך הטאץ' הבוהק של הסמארטפון שלי. החבר שלי חייך ואמר לי, גם אני הייתי ככה פעם אחי, אבל אז התחלתי לתרגל לפני שאני נרדם, ומאז החיים שלי השתנו לגמרי.
מה זה אומר לתרגל, שאלתי אותו. החבר שלי אמר, תראה, זה ממש פשוט. בכל לילה, לפני שאני נרדם, אני מניח את הפלאפון על השידה, ואז עוצם עיניים ומתרכז בנשימה שלי. אני מרגיש את האוויר נכנס לאף, ויוצא ממנו. נכנס לאף, ויוצא ממנו. זה דבר שקורה לנו כל הזמן. כל הזמן אנחנו נושמים. אבל אף פעם אנחנו לא שמים לב לזה שאנחנו נושמים. אתה מבין.
לא יודע, אמרתי לו. נראה לי שאני מבין. אבל איפה פה התרגול. החבר שלי אמר, אתה סתם אומר את זה כי לא ניסית את זה. אתה לא מבין כמה זה מורכב, להתמקד בנשימה, באוויר שזורם בנחיריים ולא בשום דבר אחר. כי בתוך חצי שנייה המוח כבר זורם למקומות אחרים, זה מה שמוח עושה. והתרגול הוא להילחם בדבר הזה. אתה מבין. להעיף את כל המחשבות ולהתמקד באוויר. הוא נכנס ויוצא. נכנס ויוצא.
ומאז שהוא סיפר לי על השטיק הזה, של תרגול הנשימה הזה לפני השינה, החיים שלי נראים אחרת. השינה שלי כבדה יותר וסמיכה יותר ונקייה יותר. הבקרים שלי טיפה פחות קשוחים ומרים. והלב שלי יותר פתוח. ככה אני מרגיש. אני לא יודע אם זה בגלל התרגולים האלה או לא, אבל הלב שלי יותר צמא אל העולם. ואני מרגיש קשוב יותר מאי פעם. שהרי, אם אפשר להתמקד בנשימה, אפשר גם להתמקד בדברים אחרים. וזה מרגש. קשה להסביר את זה, אבל זה מרגש.
הנה. בשבת שעברה היינו אצל אמא שלי בירושלים. איך אני אוהב את השבת. החיים כל כך עמוסים וצפופים, והשבתות כל כך ארוכות, נינוחות וטובות. בתקופה האחרונה אני ממש מרגיש שהן פעימות הלב של ההווה שלי. הן מזרימות את הכול. רק בזכות השבתות אני מסוגל לצלוח את היומיום שלי. השבוע מכווץ את הכול, ואז השבת באה ומשחררת. וככה החיים פועמים. זה מה שאני מרגיש.
קיצר, בשבת שעברה, כשהיינו אצל אמא שלי, ישבתי בסלון אחרי ארוחת הערב, וקראתי עיתונים. ואחרי כמה שעות של קריאה, ראיתי פתאום שהסלון ריק, ובלי ששמתי לב, כולן הלכו לישון. אז קמתי, והסתובבתי בבית. בהתחלה הלכתי לחדר של אמא שלי, וראיתי אותה במיטה שלה, ישנה ונאנחת בכבדות. אחר כך הלכתי לחדר שלנו, וראיתי את חיה ישנה, עם בובה קטנה ביד, נושמת ונושפת באיטיות. וראיתי גם את שירה ישנה. גם היא התנשמה בכבדות. יש מצב שכולם מתנשמים בכבדות כשהם ישנים. יכול להיות. מה זה משנה. זה בכל זאת מרגש אותי.
הבית היה שקט, ירושלים הייתה שבתית, קרה ודוממת, ואני הייתי לבדי, בבית של אמא, והוצפתי ברגשות חמים. איזה חיים, חשבתי לעצמי. אמא שלי, והאישה שלי, והבת הקטנה שלי, כולן ישנות עכשיו. כולן נושמות. מכניסות אוויר לריאות, ואז מוציאות אותו, בלי לשים לב. זה נשמע סתם, אבל זה לא סתם. הריאות שלהן מתמלאות, והלבבות שלהן פועמים. הן כאן איתי בחיים האלה. והן כל מה שיש לי בעולם.
יש לרבי נחמן תורה אחת יפהפייה על האנחה. על ההבל המופלא שיוצא לנו מהגרון כשאנחנו פורקים את עצמנו אל האוויר. כשאנחנו נאנחים, לפי רבי נחמן, אנחנו נושקים למוות. האנחה היא בחינת מיתה בגוף ובנפש. ולכן יש לה כל כך הרבה כוח. כי כשנאנחים נמצאים, לשנייה אחת, בין חיים למוות. והעמדה הדרמטית הזו יכולה להחיות אותנו, אבל גם לרסק אותנו. היא יכולה לחבר אותנו אל הקדושה, אבל גם לכרוך אותנו עם הטומאה. ככה רבי נחמן אומר.
וחשבתי על זה, לא יודע למה, שאנחה היא בעצם נשימה גדולה גדולה. כלומר, אנחנו כל הזמן מכניסים אוויר ומוציאים אוויר. כל הזמן כל הזמן. בלי הפסקה. זה מה שאנחנו עושים בעולם הזה. ולפעמים אנחנו ממש מכניסים אוויר. וממש מוציאים אוויר. וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו בעצם שמים לב אל הנשימה. שזה בדיוק מה שהחבר שלי ביקש ממני. לשים לב אל הנשימה שלי, להזדמנות שהיא מאפשרת לי, להיות ברגע ממש, ולהשתמש בה כדי להתאחות.
הבחירות עברו, תודה לאל. יעברו עוד כמה שבועות עד שכל הרחובות יתנקו משאריות השלטים, הפליירים והכרזות, ועוד כמה חודשים עד שהאוויר יתנקה מצחנת הקמפיינים האיומה והסמיכה שחנקה את כולנו. אבל הבחירות עברו, זה מה שחשוב. הבחירות נגמרו, והחיים שבו למסלולם. ככה זה. החיים חיים, הזמן זמן, ההווה הווה. זה מה שקורה כל הזמן. וצריך לשים לזה לב.
שהרי כולם כל הזמן נושמים. גם שמאלנים וגם ימנים וגם חרדים וגם ערבים וגם מתנחלים, כולם ממשיכים כל הזמן לנשום. לשאוף ולנשוף, ולשאוף ולנשוף. כולנו כאן. ובכולנו פועמת נשמה ונשימה. גם כשאנחנו ישנים, וגם כשאנחנו ערים. כל הזמן אנחנו נושמים ונושפים ומשתעלים ומפהקים ונאנחים. האוויר זורם בנו, אז אנחנו כאן. נושמים. וזה לא ייאמן. זה הרי פלא של ממש.
