כשאריק שרון עוד היה ימני ולא אתרוג, היו נוהגים עיתונאים לומר עליו שיום אחד הוא יעלה עם טנקים על הכנסת. זה כמובן לא קרה, גם משום שלשרון היו תוכניות אחרות, וגם משום שטנקים לא נוסעים בלי טנקיסטים, ושום טנקיסט ישראלי לא היה מעלה על דעתו לעלות על הכנסת רק כי המפקד שלו אמר. הדמוקרטיה הישראלית חזקה לא בגלל כל אלו שמינו עצמם לשומרי הסף שלה, אלא משום שליהודים יש נטייה נושנה לדמוקרטיה.
אך האם הדמוקרטיה הישראלית באמת חזקה? אנחנו רגילים לשמוע את ההפך: כמה הדמוקרטיה שלנו בסכנה, כמה היא עלובה ורופפת. האמת היא שישראל היא אחת הדמוקרטיות הוותיקות והחזקות בעולם. עם הקמת מדינת ישראל היו בעולם כולו רק 24 מדינות בעלות משטר דמוקרטי. ברוב המדינות הצעירות בעולם, הדמוקרטיה אינה איתנה כלל. במדינת ישראל הדמוקרטיה שרדה, בלי שום ערעור רציני, גם אחרי טלטלות שמעט מאוד מדינות הצליחו להתמודד איתן: מלחמות קשות, קליטת עלייה בהיקף עצום שאין דומה לו, ויכוחים פנימיים נוקבים, חילופי שלטון. ועל כל אלו, חוקרים בעולם מציינים כביטוי לחוסן הדמוקרטי שלנו אירוע שבארץ לא מקובל להזכיר בהקשר הזה: עשרת אלפים אזרחים ישראלים גורשו מבתיהם בהתנתקות, והם לא התמרדו, לא פתחו במלחמת אזרחים, לא אחזו בנשק. היו מדינות שנקרעו על הרבה פחות מזה.
הטור הזה נכתב לפני הבחירות, מבלי לדעת מה הן תוצאות ההצבעה. אך מה שלא יהיו התוצאות, אני בטוח שכל רשויות המדינה וכל הפוליטיקאים יקבלו אותן. אף גנרל לא יפתח במרד אלים, אף שר לא יתבצר חמוש במשרדו. לא בכל מדינה זה מובן מאליו, והשאלה היא מאיפה הגיעה אלינו היציבות הדמוקרטית הזו.
מקובל לחשוב שאת הדמוקרטיה קלטנו מהעולם המערבי. ברור שהדפוסים המסוימים של בחירות חשאיות וכלליות הם מערביים, אבל קשה להאמין שמשם קלטו מייסדי המדינה גם את הרוח הדמוקרטית. הרי מעט מאוד מדור המייסדים באו מארצות המערב. רובם גדלו במדינות מאוד לא דמוקרטיות, ופה אין הבדל בין אשכנזים לספרדים. רוסיה ותימן, מרוקו ופולין – באף אחת מהן לא יכלו אבותינו ללמוד על ערכי הדמוקרטיה ומעלותיה. איך בכל זאת יצרו כאן דמוקרטיה יציבה ומבוססת?
שורה של רבנים וחוקרים ניסו לענות על השאלה הזו, והגיעו לאותה מסקנה: מימים ימימה הייתה הקהילה היהודית קהילה של שותפים, השייכת לכולם. גם בתקופות שנהג בעולם שלטון רודני, כאשר מלכים ורוזנים ראו עצמם כאדונים של נתיניהם, קהילות ישראל לא התנהלו כאחוזתם הפרטית של מנהיגים. כדרכו של עולם, הפרנסים היהודים היו מוצלחים או כושלים, ישרים או פחות ישרים. אך גם הפרנסים הגרועים היו הפרנסים הגרועים של כולנו. המנהיגים היו שליחי הקהילה, ואם הם כשלו או רימו – גם הם עצמם ידעו שנהגו שלא כראוי, ולא התיימרו לחשוב ששאר היהודים שייכים להם. לא תמיד היו בקהילה בחירות, ובכל זאת הדמוקרטיה של ימינו היא המשך ישיר לדרך שבה התנהלו קהילות ישראל מאז ומתמיד. כשהיהודים הקימו מדינה הם בחרו בשלטון לא רודני, כי זה מה שהכירו בקהילותיהם שבגלות.
יהודים לא נוטים לציית לאנשים אחרים. בשנות השלושים של המאה הקודמת ניצב בכיכר מוגרבי בתל־אביב שעון גדול, שלא היה מכוסה בזכוכית. מספרים שיום אחד הורה ראש העיר מאיר דיזנגוף לסלק את השעון. כששאלו אותו למה, הסביר דיזנגוף: כל יהודי שעבר ליד השעון כיוון אותו לפי השעון הפרטי שלו.
הנטייה האינדיבידואליסטית הזו של היהודים עושה לנו הרבה צרות, אבל היא הבסיס האמיתי של הדמוקרטיה שלנו. בזכותה אנחנו יודעים שאף מנהיג לא יעלה עם טנקים על הכנסת. נניח באופן תיאורטי שאי־פעם הרעיון הזה יעלה על דעתו של איזה מנהיג ישראלי. אני לא חושב שזה יקרה, אבל נניח. גם אז, אין שום סיכוי שהוא יצליח לחולל כאן מהפכה. לחלק מהקוראים ודאי הזדמן פעם לנסות לשכנע נהג טנק ישראלי שבדיוק יצא להפסקת סיגריה, לחזור לטנק ולהעלות אותו על מוביל. מי שניסה זאת ודאי מבין כמה חסר סיכוי יהיה הניסיון לשכנע את הנהג הזה לעלות על הכנסת.
אחרי הקמת המדינה נפגש פעם הנשיא חיים ויצמן עם נשיא ארה"ב הארי טרומן, ואמר לו באנחה: "אתה נשיא על מאה וחמישים מיליון איש, ואני יש מעליי מיליון וחצי נשיאים". עם של נשיאים; נכון שקשה לנהל עם כזה, אבל קשה עוד יותר לרדות בו. וזה לא רע בכלל.
