אני אוהבת חזרתיות. אני אוהבת שכל ארוחת בוקר שלי היא אותו הדבר. אני אוהבת בדיוק את מידת העשייה של הצנים ואת המרקם המדויק של חביתת העין – לא רירי מדי, עם צהוב כהה – לפתוח קופסה חדשה של קוטג' ולא לרשת את שאריות טבילת המזלגות של שאר המשפחה מאתמול, ולאכול עגבנייה (עם כל הכבוד לאייל שני, אני והעגבנייה זה סיפור אהבה. העגבנייה צריכה להיות עם קליפה מושלמת ומתוחה, ולהיות בדיוק ברגע הנכון שהיא סיימה לעבור מירוק לאדום. אני אוכלת אותה לא חתוכה, ככה, כמו תפוח. למעשה אני אלופת העולם באליפות הארץ ב"לתת ביס לעגבנייה בלי שהיא תשפריץ").
אני אוהבת חזרתיות, אני אוהבת ששוב מגיע פסח ואת טקסי הניקיון הקבועים. הטלפונים לגילי הקוסם שמנקה את הספות ולחדד שצובע את הקיר בגובה ידיים של ילד ("נו מה יהיה איתך גברת, אני כל הזמן צובע ואת כל הזמן ממשיכה להביא ילדים"). אני אוהבת שאני קצת כמו אמא שלי שהיא כמו סבתא שלי שהיא כמו אמא שלה, ששומרת את כלי הפסח באריזות המקוריות שלהם. כאילו את הכלים של כל השנה זה בסדר לשים סתם בערימה בארון, אבל כלי הפסח חייבים להיות בתוך ניילון פצפצים ובשקיות שאיתם הגעתי מהחנות.
רק בדבר אחד אין לי סבלנות לחזרתיות. אני לא מצליחה להכיל את זו שחוזרת שוב ושוב בדיוק לאותה נקודה – הנפש שלי. אחד החלקים היפים ביהדות בעיניי הוא הדרישה לעבודה על המידות. טקסטים שלמים במחשבת ישראל לא מתעסקים במה שבין אדם למקום ולא בבין אדם לחברו, אלא בין אדם למקום שבו הוא נמצא. אני בכלל לא מדברת על ההלקאות העצמיות והחומרות המוגזמות. הכוונה היא לא לביטול היצר והלב, אלא לעבודה המזוקקת על הנפש, הרוצה להביע את עצמה. נפש הרוצה להיות היא, משוחררת מעברה הקרוב והרחוק.
כל החיים אני מנסה לעשות ניקיון לנפש, חופרת בתוכי שוב ושוב. מזהה את הרגע שקרה משהו, שמשהו זז, ומנסה להיות עדינה ומדויקת. אבל אני לא מצליחה, למעשה אי אפשר לסיים עם הניקיון הזה, וזה מתסכל אותי כל כך. למה זה חייב להיות כמו בטבע? כמו הגינה – תמיד צריך לתחזק ולטפל, תמיד יהיו העשבים, שלמרות שריססנו צריך לרסס שוב ולעקור שוב, ולהמתין מחדש לצמחייה שתתאושש.
בשנים האחרונות עברתי מלהיות שכירה ללהיות עצמאית. ה' בירך אותי בהזדמנות ובאומץ לעשות את הצעד הזה. אני מספרת בשבח המהלך וחוזרת ואומרת שביצעתי אותו בזהירות רבה, עקב בצד אגודל. ובכל שנה אני לומדת עוד ומתמודדת עוד. אחת הרגישויות שאני לא מצליחה להיפטר מהן היא הזעם הבוער בי ומכלה אותי כשיש ענייני חובות. הייתי רוצה לספר לעצמי שזה פשוט משהו שצריך לנהל אותו, בדיוק כמו כל דבר אחר. לטפל בו בצורה קרה.
אבל כשזה קורה, אני נאכלת מבפנים, זה משתלט עליי. אני מתעוררת מזה בלילה וחושבת על זה ולא מבינה איך מי שחייב לי כסף חי עם עצמו בשלום. זה מתחיל במילים נורמליות כמו: צדק, לא בסדר, ומוליד מפלצות רגשיות של: דופקים אותי, לא שמים עליי, לא לוקחים אותי ברצינות, לא אכפת לאף אחד ממני.
ממרום גילי (צמד המילים האהוב עליי בעברית), אני מנסה להרגיע את עצמי. רביטל, את שומעת את עצמך? לכי לעשות עם עצמך עבודה, כי ברור שזה לוחץ לך על טריגרים שהם הרבה מעבר לכסף שאמור לעבור מפה לשם. אבל זה לא עוזר. זה מוציא ממני ביבים שאני פשוט לא מאמינה שקיימים בי: באמא לחמישה ילדים, באדם עם מודעות עצמית, בבן־אנוש שהכול בחיים שלי טפו חמסה וברוך ה'. הודעות וואטסאפ ציניות ורעות, מיילים מושחזים, איומים ושיחות טלפון שנגמרות בצעקות וטינופת ודמעות וקצף. מה יש לך? אני צועקת על עצמי, תחשבי שאחד הילדים היה רואה אותך עכשיו, זה מה שאת מלמדת אותו? שככה מתמודדים עם בעיה?
אני כל כך אוהבת חזרתיות, אני אדם של שגרה. אבל כשאני חוזרת עם עצמי לאותה נקודה אני מאוכזבת מעצמי ועייפה. משוב ושוב לעשות את אותו הדבר, מלבעור ולבער את אותם הנושאים. פסח לנפש, זו משימת חיים.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
