בזמן שהדברים נכתבים טרם הסתיימה ספירת קולות החיילים, אבל מה שמסתמן הוא ממש בבחינת דז'ה־וו, חזרה כמעט מדויקת על הסיטואציה שנוצרה בעקבות בחירות 2009. לנתניהו הייתה אז ביד קואליציית ימין מובהקת, ובכל זאת לא נחה דעתו.
להזכירכם, קדימה זכתה אז ב־28 קולות לעומת 27 של הליכוד, אבל גוש הימין היה גדול יותר. נתניהו מיהר לאסוף את המלצות הגוש כדי להוכיח את ניצחונו. אחד מראשוני הממליצים הנלהבים היה יעקב כץ, מנהיג האיחוד הלאומי, שנתניהו הבטיח לו הרים וגבעות.
הוא הצהיר בפני הנשיא בלב שלם ובנפש חפצה על נתניהו כמועמד האיחוד הלאומי לראשות הממשלה. בד בבד ניסה נתניהו להכניס לקואליציה שלו את קדימה, ואחרי שהדבר לא עלה בידו, ניסה אצל אהוד ברק ומפלגת העבודה.
בטור שכתבתי אז באתר בשבע הזהרתי את כצל'ה מההמלצה הנמהרת. "נכונותו של נתניהו לקבל את האיחוד הלאומי לקואליציה היא רק ברירת מחדל למקרה שברק לא יביא לו את הסחורה", כתבתי. "הסיכוי שהאיחוד הלאומי ימצא את עצמו מחוץ לקואליציה הוא הרבה יותר מסביר". הסברתי אז שעדיף לאיחוד הלאומי למשוך את המלצתו לנשיא על נתניהו, ולא "להמשיך בהתנהלות הסמרטוטית כגרורה חסרת משקל של הליכוד, לכסוס ציפורניים מתוך ציפייה שברק לא יצליח לצרף את העבודה לקואליציה".
נתניהו אמנם לא הצליח לצרף את כל מפלגת העבודה דאז, אבל הביא לפרישת ברק במסגרת סיעת עצמאות עם חלק מנבחרי המפלגה. הוא הביא אותם לקואליציה שלו, וזרק לאנחות את כץ, אחרי שסיפק את הסחורה. השתמש וזרק.
הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' חייבים להיות ערים לסכנה. נתניהו תמיד יעדיף קואליציה שבה מרכיב גדול מהמרכז או מן השמאל. מרכיב של ימין אידיאולוגי הוא לא רק כאב ראש נוראי מבחינתו, אלא שהוא צמא ללגיטימציה, לתמיכה ציבורית רחבה ולגיבוי תקשורתי. זה היה נכון תמיד, אבל הפעם זה נכון שבעתיים.
שני הדברים העיקריים שעומדים לנגד עיניו של נתניהו בבואו להרכיב את הקואליציה החדשה שלו הם כתבי האישום שלו ותוכנית המאה של טראמפ. בשביל להעביר את תוכנית טראמפ הוא זקוק לתמיכה ציבורית רחבה, לקואליציה יציבה שלא תלויה במפלגה קטנה כזו או אחרת, ולא פחות מכך לגיבוי תקשורתי.
אותן סיבות שגרמו לו ב־2009 לחזר אחרי קדימה והעבודה ולהכניס לממשלה את ברק קיימות גם עכשיו, וביתר שאת. נתניהו זקוק אמנם להמלצות כל סיעות גוש הימין המסורתי, אבל רק כדי להוכיח לאנשי כחול־לבן שיש לו קואליציה בלעדיהם. ברגע שהדבר יוכח, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לצרף אותם. הליכוד וכחול לבן יחד משיגות כ־70 מנדטים – קואליציה חלומית מבחינתו, ומה שחשוב יותר, בסיס פוליטי וציבורי רחב להעברת תוכנית טראמפ בכנסת ויישומה בשטח.
לא בטוח שכל מרכיבי כחול לבן יצטרפו אליו, כפי שלא כל מרכיבי העבודה הצטרפו אליו בשנת 2009, אבל לא תהיה לו שום בעיה לפרק את כחול לבן אם יהיה צורך. אדרבא. הוא ישמח מאוד אם יאיר לפיד יפרוש מהתנועה ויעדיף להיות ראש האופוזיציה, מה שיאפשר לנתניהו להכניס את החרדים במקומו, וכנראה לפחות גם את כחלון ולקבל את "קואליציית המאה" שלו על מגש של כסף.
ייתכן גם שהוא יקים מיד את קואליציית הימין שלו, וייתן לבני גנץ לטעום כמה חודשים את שעמום האופוזיציה עד שייאות להצטרף לממשלתו.
זו התוכנית הפוליטית הסבירה ביותר של נתניהו. המלצה נמהרת של אנשי הימין בכנסת תאפשר לו ליישמה. מבחינת נתניהו זה יהיה בבחינת "השתמש וזרוק". בדיוק מהסיבה שנתניהו לא רצה את בנט לידו, הוא גם לא רוצה את הימין החזק.
במקום מנהיגי הימין, לא הייתי ממהר לסגור עם נתניהו ולהמליץ עליו לנשיא. המינימום הנדרש הוא חשיפת תוכנית המאה של טראמפ, כדי שלא נקנה חתול בשק. אפשר להניח שנתניהו מכיר אותה, ויכול לחשוף את פרטיה בפני מנהיגי המפלגות. לחלופין הם יכולים לומר לנתניהו שהם ממתינים עם ההמלצה לנשיא עד שטראמפ יפרסם את פרטי התוכנית, וזה יהיה מהר מאוד. עד אז עדיף שלא תהיה לנתניהו קואליציה, ויהיה המחיר אשר יהיה. ההתמודדות עם תוכנית המאה, אם היא אכן בעייתית, תהיה קלה הרבה יותר עכשיו מאחרי שנתניהו יקים את "קואליציית המאה" שלו.
