בשעה שנכתב הטור הזה, בטרם התפזרו ענני האבק של בחירות 2019, כבר ברור לכול שהמיזם הפוליטי של הימין החדש נחל כישלון חרוץ, גם אם הצליח להיכנס לכנסת. הבשורה שבשמה יצאו לדרך נפתלי בנט ואיילת שקד הייתה הפנייה לחילונים שמימין לליכוד – ציבור שהיה מנוע מלהצביע למפלגות ימין אידיאולוגיות, כי המפלגה היחידה שענתה להגדרה הזאת נעלה את שעריה כמעט באופן מוחלט בפני מועמדים שאינם דתיים. היכן היה הציבור הזה ביום פקודה? למי הוא הצביע?
התשובה המקובלת היא שהקהל הזה הצביע לנתניהו. זה נכון, אך זה לא קרה בגלל היענות לקמפיין הגעוואלד של הימים האחרונים – אותו תעלול מוכר שבנט ושקד התכוננו אליו – אלא בשל רחשי לב עמוקים שהלכו ונבנו לאורך שנים, והתחזקו בעקבות הידוק הטבעת המשפטית סביב צווארו של נתניהו.
הרגשות שמעורר האיש הזה בחברה הישראלית חזקים כל כך, שהם שאבו לתוך מלחמת כן־ביבי לא־ביבי בוחרים רבים מאוד שאחרת לא היו מצביעים למפלגתו. ממש כמו ששמאלנים קיצונים תומכי מרצ וחד"ש נתנו את קולם לבני גנץ בלי שום הערכה כלפיו, רק כדי להפיל את נתניהו, כך נחלצו להצלתו ימנים שזעמו על קמפיין השנאה המתמשך נגדו ועל השימוש במערכת המשפט כדי להפילו. קשה לדעת לאן יפנה הימין החילוני הקשה ביום שאחרי נתניהו. הדבר תלוי במידה רבה בשאלה כיצד ייראה הליכוד, והאם הוא ייתן לציבור הזה תחושה שמשהו השתנה, שהליכוד זז ימינה מנתניהו והפך לימין אמיתי.
ומה רוצה הציונות הדתית בעת הזאת? אין תשובה אחת לשאלה הזאת, כי אי אפשר לדבר על ציונות דתית אחת. ממספר הכיפות באירועי הליכוד ומשיחות שניהלתי עם אנשים אני למד שהליכוד זכה במספר הגדול ביותר של המנדטים של הציונות הדתית. חלק מזה קשור להיחלצות לעזרתו אל מול המתקפה נגדו, אבל חלק אחר מהדתיים מצביעי הליכוד פשוט אינם מרגישים צורך במפלגה מגזרית. הם נושאים את דגל הנורמליות וההשתלבות בציבור הכללי. התוצאות מראות כי מדובר פחות או יותר באותם דתיים שכבר הצביעו בעבר לליכוד, ושלא היה סחף גדול של מצביעים דתיים חדשים למפלגה הזאת (2-1 מנדטים).
החלק המעניין בסיפור הוא דפוס ההצבעה של שאר הציבור הדתי. מנדט אחד או שניים הלכו לפייגלין. השאר התחלקו בין הימין החדש לאיחוד מפלגות הימין, ברוב ברור לאחרונה. חמשת המנדטים של האיחוד אינם מורכבים רק מחרד"לים ותומכי עוצמה יהודית. יש בהם אחוז ניכר של המיינסטרים של הציונות הדתית. מה יש להם לחפש במפלגה שהשתלטו עליה (מבפנים ומבחוץ) אנשי האיחוד הלאומי ותומכי כהנא?
שלוש טענות נשמעו בציבור הזה בעד הצבעה לאיחוד. הראשונה נוסחה באופנים שונים שמתכנסים לאותה נקודה: "בנט מניף את דגל ארץ ישראל ועם ישראל. מה עם תורת ישראל? זו לא ההשקפה הציונית־דתית בטהרתה"; "אתה באמת מתכוון להצביע לאישה כמו אלונה ברקת, שאחראית על כדורגל בשבת?"; "בית לא עוזבים". אם ננסה לזקק את הטענות האלה למסר אחד, הרי זה הרצון להישאר בתוך הבועה ולשמור על הטוהר האידיאולוגי. הן קשורות לאנשים שבאורחות חייהם אינם חרד"לים, אך בשאלות של השקפה מצטטים בלי הרף את הרב אבינר והרב לבנון.
טענה שנייה, ישנה ומוכרת: "בסוף־בסוף, מי יביא את הכסף למוסדות החינוך שלנו?". בז'רגון הפוליטי קוראים לרצון הזה "כסף לישיבות (תיכוניות)". מתברר שגם במיינסטרים של הציונות הדתית יש אנשים שחושבים כמו במגזר החרדי.
רבים מאיתנו שמעו וקראו התפרצויות של כעס כלפי בנט ושקד על שנטשו את הבית היהודי דקה לפני הבחירות והותירו אותה בלי הנהגה. מן הסתם הכעס הזה היה גורם נוסף למגמת ההצבעה. התופעה אינה קשורה בתחום האידיאולוגי אלא בתחום הנפש. בעיניי זו טעות להצביע מהבטן ולא מהראש, אבל הצבעה כזאת, יש להודות, מצויה בכל הקשת הפוליטית.
מסקנה אחת שעולה מכך היא שכיבוש הנהגת המדינה אינו היעד שבראש מעייניו של רוב הציבור הדתי־לאומי. לפחות לא כרגע. רבים מסתפקים בנוכחות דתית בתא הנהג, אך אחיזה בהגה פחות דחופה כרגע. לכולם ברור שהיציאה של בנט ושקד לדרכם החדשה הייתה צעד ראשון בדרך לראשות הממשלה, ולמרות זאת הציבור הדתי לא התגייס בהמוניו לתמיכה בפרויקט. יש אמנם מי שטוענים שנפתלי בנט אינו מייצג נאמן של ערכי הציונות הדתית, אם בגלל אורחות חייו ואם על סמך היכרות עם הנשים שאיתו, בת זוגו לחיים ובת זוגו הפוליטית. אבל קשה לקבל את הטענה הזאת כהווייתה. גם אם בנט אינו ההסדרניק הטיפוסי, הוא הרבה יותר קרוב אליו מגדעון סער או גלעד ארדן.
