בנובמבר 2017 הגיש העיתונאי ושדרן הרדיו נתן זהבי תביעת לשון הרע נגד הדס שטייף. התביעה הוגשה בעקבות פרסומי שטייף שלפיהם זהבי הטריד כמה נשים ופגע בהן מינית. שטייף הגישה כתב הגנה מטעמה, ובו שתי טענות עיקריות: הגנת אמת הפרסום ("אמת דיברתי"), והגנת תום הלב. השבוע ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, שקיבל את התביעה וחייב את שטייף לשלם לזהבי סכום של 390 אלף שקל.
אני סבור שמדובר בפסק דין חשוב מבחינת האיזון שהוא משקף בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. התוצאה של פסק הדין אינה סתימת פיות, או שלילה של יכולת העיתונאי לזעוק את זעקת נפגעי הטרדה. אם נבחן באופן הוגן וענייני את מה שנדרש על פי פסק הדין לצורך "בדיקה עיתונאית ראויה", נראה כי מדובר בסך הכול בדרישות סבירות. אף אחת מהן אינה מנטרלת את עבודת העיתונאי, או מטילה עליו מלאכה מכבידה יתר על המידה.
כתבות נוספות בנושא:
המתודולוגיה הבלתי-קיימת של הדס שטייף
בנוגע לטענת אמת הפרסום, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהפרסומים היו אמת. נקבע כי ככל שהפרסומים חמורים יותר, כך גדולה יותר חובת ההוכחה המוטלת על המפרסם להראות שהפרסום היה אמת, ושטייף לא עמדה בחובה זו. בנוגע לחלק מהפרסומים לא הובאו עדים כלל, או שהובאו עדים שבית המשפט פקפק באמינותם, ובאשר לחלק אחר נקבע כי אמנם הובאו עדים, אך לא הוכח שהמעשים הם הטרדה. עוד נקבע כי העובדה שבפרסומים נעשה שימוש במילים כמו "לכאורה" וכדומה אינה יכולה להועיל לשטייף, שכן הקורא או המאזין הסביר שנחשף לפרסומים הבין שהם משקפים אמת מוחלטת וחד־משמעית, ולא רק "טענות לכאורה".
אבל החידוש העקרוני יותר בפסק הדין נוגע לשאלה מהו היקף חובת הבדיקה המוטלת על עיתונאי, כתנאי לכך שיוכל לטעון להגנת "תום לב". המסר המרכזי בפסק הדין הוא שלעיתונאי לא שמורה הזכות לוותר על אמצעי בדיקה זמינים וסבירים העומדים לרשותו, בפרט כשמדובר בפרסומים חמורים. בית המשפט מצא כי אמנם שטייף ערכה בדיקות בטרם הפרסום, אך קבע כי מכיוון שהפרסומים חמורים כל כך, על הבדיקות להיות קפדניות יותר. במילים אחרות, כגודל חומרת הפרסום, כך גודל חובת הבדיקה.
בהקשר הזה קבע בית המשפט שלא די בכך שהעיתונאי נפגש עם עדים או מתלוננים בטרם הפרסום. אם העיתונאי יודע על קיומם של עדים פוטנציאליים אחרים, ניטרליים יותר, עליו לפנות גם אליהם. שטייף, כך נקבע, לא פנתה אל עדים אחרים, אף שהייתה יכולה לעשות זאת. עוד נמתחה ביקורת על כך שלפני הפרסום הסתפקה שטייף בשיחות טלפון עם הנשים שלכאורה נפגעו מינית, ולא נפגשה איתן פנים אל פנים, מה שהיה מאפשר לה לרדת לחקר האמת באופן מעמיק יותר.
בית המשפט סבור כי יש צורך במתן זמן תגובה ראוי: הוא קבע כי הפנייה הבהולה לזהבי ערב הפרסום, לגבי טענות שעוסקות בדברים שאולי קרו לפני עשרות שנים, אינה זמן סביר לתגובה.
כצפוי, מיד עם פרסום פסק הדין החלו להישמע נגדו ביקורות נוקבות, ומן הסתם יישמעו גם בימים הקרובים – לא רק מצד פעילות תנועת MeToo אלא גם מצד עיתונאים ואנשי תקשורת, הסבורים שפסק הדין נתן משקל יתר לזכות לשם טוב על חשבון חופש הביטוי.
לדעתי, אף אחת מהדרישות לא פוגעת ביכולתו של עיתונאי לבצע את עבודתו. מתן היתר לעיתונאי לדלג על אמצעי בדיקה זמין וסביר שאפשר לנקוט בטרם פרסום שלילי יקדם לא את חופש הביטוי, אלא את חוסר המודעות לכוח האדיר הנתון בידי התקשורת לחרוץ גורלות, לשבט או לחסד.
