הצלחת גוש הימין בבחירות בשבוע החולף, והצלחתו האישית המרשימה של בנימין נתניהו, עלולות לגרום להיבריס מסוכן וללגיטימציה למדיניות שנויה במחלוקת שתגרור, כתמיד במצבים כאלה, תגובת נגד חריפה.
יש שלושה תחומים מרכזיים שבהם קיים חשש למדיניות כזו. הראשון הוא האפשרות של כניעה גוברת לתביעות החרדים. כבר היום יש כעס גדול בחברה הישראלית על האפליה לטובת החרדים: הפטור בפועל מגיוס לרוב הגברים; הפטור מלימודי ליבה, שפוגע קשות בשוק העבודה הישראלי; המימון לאברכים ועוד. לצד זאת, החרדים גם מרשים לעצמם להכתיב למשלמי המיסים שמממנים אותם תחומים מרכזיים בחייהם: אם יוכלו להתחתן בישראל, כיצד ייקברו, איך יבלו את השבת ועוד.
כל זה כבר מקרין על יחסי חרדים־חילונים מתח בסיסי, שיש בו ממד של פצצת זמן. אבל החרדים בשלהם. הם כבר מצהירים על הגדלת משקלם בקואליציה המסתמנת כאמצעי לתביעות נוספות, במיוחד בתחום אכיפת ההגבלות בשבת. זו עלולה להיות לחיצה אחת יותר מדי. כדאי לזכור: הצלחותיהם האלקטורליות של טומי לפיד בשינוי ושל בנו יאיר ביש עתיד באו בדיוק לאחר קדנציות כאלה, שבהן ההיבריס של החרדים הרקיע שחקים.
לימין מומלץ להיזהר גם במערכת היחסים עם ערביי ישראל. זו מערכת יחסים מורכבת, שבסך הכול הצליחה לשרוד 71 שנות עצמאות, בעת סכסוך לאומי מתמשך. הערבים חיים במדינה שאינה כוללת אותם בהגדרת זהותה הלאומית, בשליטתו של עם שמבחינתם פלש לארצם ובעימות מתמיד עם בני עמם. לכן, בסך הכול, זהו נס שלא מתרחשים מדי יום עימותים אלימים בין האוכלוסיות. בין השאר משום שהערבים נהנים משוויון בפני החוק ומייצוג במוסדות השלטון.
חוק הלאום טלטל מאוד את מערכת היחסים הזאת. עד קבלתו של החוק, כ־70 אחוז מערביי ישראל אמרו בסקרים שהם מוכנים להכיר בזהותה היהודית של ישראל, ובלבד שמשמעותה אינה פגיעה בשוויון הזכויות שלהם. חוק הלאום, וההתעקשות לא להוסיף לו סעיף שוויון, הגבירו כנראה את ביטחונם בקשר הישיר בין זהות יהודית לפגיעה בזכויותיהם. יתר על כן: נזקו העיקרי של החוק אינו במובן המשפטי. רוב אנשי הציבור בישראל, בוודאי רוב השופטים, אינם מתכוונים לפגוע בזכויות הערבים גם בלי סעיף שוויון מפורש. אבל החוק פגע בעיקר בתחושת השייכות הרופפת ממילא של הערבים לקולקטיב הישראלי, ובכלל זה בתחושת השייכות החזקה יותר של הדרוזים המשרתים בצבא.
התוצאה מתבטאת כנראה גם בירידה דרמטית באחוזי ההצבעה של הציבור הערבי בבחירות. יש לה גם גורמים פנים־מגזריים, כמו הכעס על פירוק הרשימה המשותפת, וביקורת על תפקודם של הח"כים הערביים. אבל כנראה שגם חוק הלאום עומד במוקדה. רוב יהודי חכם לא ימהר לשמוח על ירידת ההשתתפות הפוליטית הערבית. השתתפותם במערכת הדמוקרטית היא סמן של דו־קיום, ואמצעי לתיעול כעסים. אם יצאו מהמערכת הפוליטית, המתחים האלה עלולים להיות מתועלים לזירות אלימות יותר.
והעניין האחרון: הצירוף של ממשל טראמפ עם נתניהו במצב אישי ומשפטי לחיץ גורם לחלק מאנשי הימין לרצות לממש בקדנציה הקרובה את השאיפה רבת השנים להחלת הריבונות הישראלית בשטחי יו"ש. ברמה העקרונית, יש משהו בעייתי במימוש הזיקה לערך המקודש של ארץ ישראל באמצעות סלחנות כלפי שחיתות, עד כדי נכונות לגבות אותה בחסינות גורפת לחשוד בפלילים. יתרה מזו, החלת הריבונות היא צעד מסוכן. לא במקרה נמנעו כל ממשלות ישראל ביובל האחרון, רובן ממשלות ימין, מן הצעד הזה.
אין ריבונות בלי אזרחות. ערביי מזרח ירושלים, למשל, זכאים לאזרחות, גם אם מדינת ישראל עושה ככל יכולתה כדי להפריע להם במימושה. ייתכן שממשל טראמפ יצליח לבלוע את הגלולה הזאת, אבל הממשל הזה עתיד להתחלף, ולא ברור כיצד תגיב שאר הקהילה הבינלאומית. אנשי הימין האידיאולוגי עלולים לגלות שאפילו מצביעי הימין הפרגמטי של הליכוד יצאו נגדם אם יתברר שהחלת ריבונות על יו"ש תגרום להחרמתם בעולם, או לתוספת של מיליוני פלסטינים למקבלי קצבת הביטוח הלאומי.
