לא היה נעים להיות נפתלי בנט בסוף השבוע האחרון. אחרי שמונה שנים בהן היה במוקד קבלת ההחלטות, המציאות טפחה על פניו ועל פני שותפתו הפוליטית איילת שקד והעמידה אותם מתחת לקו האדום של הטבלה. בזמן מאז פורסמו התוצאות עברו בין תומכי 'הימין החדש' עשרות הודעות שניסו לאתר טעויות שקרו בקלפיות, בתקווה נואשת לזכות בקולות.
גם אם יקרה הבלתי יאמן ויאותרו 1,631 הקולות החסרים, סביר להניח שמעמד 'הימין החדש' בכלל, והצמד בנט שקד בפרט, לא יחזור לזה שהיה להם טרם הבחירות, ובטח שלא טרם הפיצול מהבית היהודי. ניתן להניח שאם השניים שוטטו ברחבי הרשתות החברתיות, ובמיוחד בטוויטר, היה להם קשה להתעלם מעוצמת האמוציות שהדחתם עוררה. קיתונות הבוז והלעג שנשפכו עליהם בצינורות מצד צייצנים משמאל היו מאסיביים, אפילו יחסית לווליום שכבר הורגלנו אליו בשיח המקוטב של התקופה האחרונה.
אגב, טוב יעשו השניים אם ינסו להבין איך הגיעו למקום הזה, לא רק מבחינה אלקטורלית. ההסברים על הפיצולים הרבים בשורות מחנה הימין רלוונטיים ברמה ספציפית, אבל הם לא מסבירים את התדמית הקיצונית שהודבקה להם מהצד החילוני דווקא.
לגורמים כמו ארץ נהדרת, שקברניטיה הצהירו מפורשות שמטרתם ללכת על הראש של בנט והפכו אותו בהתאם לדמות נלעגת באופן לא פרופורציונאלי למציאות, יש חלק בדימוי שנוצר. גם סיקור מגמתי ביותר, ולא פעם מעוות, על פועלו במשרד החינוך, הוסיפו לעוול שנוצר לו. אך מי שרואה את עצמו כפוליטיקאי כלל-ישראלי, ולא מגזרי, כן צריך לערוך חשבון נפש ולשאול את עצמו איפה הוא טעה בדרך, ולמה הוא לא הצליח לדלג מעל המשוכה התקשורתית הזו.
על פניו, במבט אל פני עתיד נראה שהכיוון של שקד ברור יותר. הקדנציה שלה כשרת משפטים נצרבה עמוק בתודעת הימין, ולכן יש סיכוי טוב מאוד שתוכל למצוא את עצמה חוזרת לזירה הפוליטית במהרה. ההדלפות הזריזות על התפקדותה לליכוד לא הפתיעו אף אחד. על סמך התרשמות מאופיו ופעילותו של בנט בשנים האחרונות, ניכר שהאמביציות שלו לא יתנו לו לפרוש לטובת גידול פלפלים בערבה או לחפש אקזיט חדש. גם פרשנים שנמצאים עמוק בשמאל הישראלי ידעו לציין בסוף השבוע האחרון את המקום החשוב של אדם אמביציוזי ויצירתי כמו בנט בפוליטיקה הישראלית.
רבות דובר על מערכת היחסים המורכבת של נתניהו עם בנט ועם איילת שקד. מה שהתחיל כעבודת צוות בלשכה הפך לעוינות פוליטית, ולא מעט דם רע שעובר בין שני המחנות. נתניהו בתור מנצח יכול, ומבחינתי כאזרח, צריך, להרשות לעצמו לדלג על הטינה האישית ולהמשיך "לנצל" את היתרונות של בנט – לטובת מדינת ישראל.
אין צורך להכביר במילים על חשיבות חזית ההסברה. האנגלית הרהוטה של שר החינוך וההופעות התקשורתיות המהוקצעות שלו בעיתונות הבינלאומית יכולות להיות נכס נהדר למדינת ישראל, ולניסיון של הימין לייצר לגיטימציה לתזות מדיניות שלא נשמעות הרבה בשיח הבינלאומי. למרות דימויו המיליטנטי של בנט, הוא יכול גם להיות ממלכתי ודיפלומטי כשנדרש לכך.
תפקיד שגריר ישראל באו"ם, שיתפנה לאחר סיום הקדנציה של דני דנון, יכול להתאים ככפפה לידו של מישהו כמוהו. כל עוד ארצות הברית ממשיכה בקו התמיכה המאסיבית שלה בזירה הזו, בנט יכול להיות חלק אסרטיבי משלים בפאזל הזה. בקונסטלציה מסויימת בנט יכול להמשיך את הקו הפרו-ישראלי, והתפקיד הממלכתי אך לוחמני, שניקי היילי השאירה בקדנציה הקצרה אך בלתי-נשכחת שלה.
