לפני הכול בשורה טובה: כשני שלישים מהעם היושב בציון מגדיר עצמו כימני. יתר על כן, מאחר שבסיעת כחול לבן החדשה בכנסת חברים גם אישים כמו משה (בוגי) יעלון, יועז הנדל ואלעזר שטרן, משמעות הדבר שהציבור שהוא בעל דעות שמאלניות ממש שמאלני ואולי גם אנטי דתיות, אינו עולה היום על עשרה עד עשרים אחוזים מהעם היהודי היושב בציון.
יש כמובן ויכוחים רבים גם בתוך השמונים אחוז, אבל בסופו של דבר ההסכמות רחבות יותר. זה משמח מאוד ומפיג חששות רבים, אם כי מותר לתהות כיצד ייתכן שקבוצת מיעוט שאינה עולה על 20 אחוז השתלטה על המרחב הציבורי, בתקשורת, במשפט, בתרבות וגם בחלקים גדולים של האקדמיה. מי ישיב לעם את ההנהגה גם בתחומים אלו?
שנית, הציבור הדתי לאומי התרסק השבוע לרסיסים מבחינה פוליטית. עצוב היה לראות איך מי שהנהיג ציבור זה בשש השנים האחרונות, הצליח לפרק אותו לרסיסים. הרי פשוט הדבר, שאילו היינו כולנו מלוכדים, יכולנו להיות היום המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה, אחרי הליכוד, ולהשפיע הרבה יותר על אופיה ועל צביונה של מדינת ישראל.
למען האמת, נפתלי בנט לא יצר את תהליך הפילוג הזה. מאז משבר ההתנתקות, המפלגה הדתית לאומית החלה להתפצל, רבים עזבו לליכוד, ועתה לזהות, לימין החדש ועוד. יש אומרים שהרבנים אשמים, כיוון שיש ביניהם מחלוקות, אך לעניות דעתי אין זה נכון. עד שתשוב לנו הסנהדרין יהיו תמיד מחלוקות בין תלמידי חכמים, אבל כשם שהציבור החרדי שיש בקרבו יותר מחלוקות בין הרבנים הבין שהפעם צריך להתאחד פוליטית, גם אנחנו היינו אמורים להתאחד. ואולם, האם אנחנו מבינים את שליחותנו הפוליטית הציבורית?
יש הרבה אמת במשפטים כמו "אנחנו לא רוצים מפלגה סקטוריאלית", "אנחנו רוצים להיות מפלגת שלטון","לא צריך לערבב פוליטיקה ותורה", "אנחנו נגד כפייה דתית" וכיוצא בזה, אבל הם רק חושפים את העובדה שמשמיעיהם אינם מבינים לעומק את תפקידה העצום של מפלגה דתית לאומית. מדובר בנושא למאמר ארוך בפני עצמו, אך הפעם אציב רק כותרת:
לציבור הציוני־דתי העומד בתווך בין המאמינים בתורה אך לא במדינה, ובין המאמינים במדינה אך לא בתורה – יש תפקיד היסטורי אדיר; לא תפקיד סקטוריאלי, כי אם תפקיד היסטורי אלוקי. ריבונו של עולם הוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את תורתו כדי שנהיה לממלכת כוהנים וגוי קדוש. לשם אנחנו הולכים, לא פחות מזה. נכון, בדרך יש בעיות ואתגרים. רבים, רבים מדי, אינם מאמינים באידיאל הזה; אך דווקא משום כך יש לנו אחריות אדירה להוביל כפי כוחנו את הזהות של מדינת ישראל למקומה הראוי.
ומכאן נגזרת המסקנה האחרונה: קיננו בנו בעבר אשליות רבות שהציבור החילוני יחבור אלינו ולאידיאלים שלנו, אך התקוות הללו התנפצו. איילת שקד ועמיחי שיקלי – שאכן היו מוכנים לחבור אלינו – הם אנשים נהדרים, אך עדיין מיעוט קטן בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות, אפילו לא מנדט. בינתיים, לא החילונים מצטרפים אלינו, אנחנו מצטרפים לחילונים.
אולי גם חטאנו בגאווה: אנחנו כל כך גאים במה שאנחנו עושים, ומנפחים כל טפיחה על שכמנו שבאה מהצד החילוני, עד שנדמה לנו שהנה הנה הם מצטרפים אלינו. ובכן, צריך להודות על האמת, במפגש הזה שבין הדתי לחילוני, המציאות הפוכה.
הגיעה העת להתכנס אל עצמנו ולערוך חשבון נפש עמוק. אכן, יש בנו הרבה מעלות ויתרונות, אבל אסור שהן יבלבלו אותנו. יש בנו גם הרבה חסרונות, והגדול שבכולם לעניות דעתי, היא שהמילים 'תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל' – הפכו אצל רבים מאיתנו לסיסמה נטולת עומק. למרבה הצער, איננו מבינים את התפקיד המורכב שיש לנו כיום כציבור, לקדם אידיאה זאת כאשר החילונים ביחד עם החרדים הם רוב העם. ועם כל זה, אנחנו מאמינים שהאידיאה שלנו היא שצריכה לעצב את דמותה של מדינת ישראל, ובוודאי כך יהיה בעתיד, אך כיצד מגיעים לשם? בענווה, בידידות ובכבוד כלפי אחרים; ובצד זה בנחישות ובאמונה בדרכנו. זוהי משנה גדולה ועמוקה שצריכים אנו להעמיק בה הרבה.
