יום שלישי בערב, תשע וחצי, חצי שעה לפני פרסום תוצאות המדגמים. הגעתי למטה מפלגת הימין החדש בבני־ברק, וחיפשתי מניין לתפילת ערבית. בבית הכנסת שמצאתי לאחר כמה דקות הייתה אווירה של תפילת נעילה. לאורך כל התפילה נשמעו צעקות רמות של אברך מחוץ לבית הכנסת, הממריץ את חבריו הרבים להביא עוד אנשים לקלפיות, ומקפיד לעדכן את מספר הדקות שנותרו לסגירתן. כמה שעות לאחר מכן, בדרך חזרה הביתה, עמוס הרהורים על תוצאות הכישלון של הימין החדש, נזכרתי בסיטואציה והתחדדה בי תובנה.
לפחות בעידן בנימין נתניהו, מתברר שמפלגת ימין חייבת שיהיה לה מה שנקרא בשפה הפוליטית "בייס", בסיס שבטי מוצק ונאמן של מצביעים. ליהדות התורה יש בייס חזק של ציבור חרדי אשכנזי. לש"ס יש בייס של חרדים ספרדים. לישראל ביתנו יש בייס של עולים. לימין החדש לא היה בייס בבחירות האלו.
הרעיון של מפלגה ימנית עם זהות יהודית משותפת לדתיים ולחילונים לא היה חדש. נפתלי בנט, איילת שקד והרב אביחי רונצקי ז"ל הגיעו איתו כבר לפני שבע שנים, כשהקימו את "הישראלים". המוצר הוכיח את עצמו בבחירות 2013 תחת השם "הבית היהודי", כשהביא 12 מנדטים, שחמישה מהם לא היו דתיים, לפי בדיקה מעמיקה של פרופ' אשר כהן.
ובכל זאת, לצערי הרב, התברר השבוע שבלא פלטפורמה ותיקה, לרעיון הזה עדיין אין בסיס יציב. יש הרבה דתיים שאוהבים את רעיון השותפות בין דתיים לחילונים, שתומכים ברוח רבני צהר ובעקרונות אמנת גביזון־מדן, אבל אין די דתיים, ובעיקר לא חילונים ומסורתיים ימנים, שהרעיונות האלו יגברו על הזדהותם עם נתניהו.
בנוסף, התברר שגם אצל דתיים שחיים בסביבה מעורבת ודוגלים בהתערות בחברה, להשתייכות המגזרית עדיין יש תפקיד. סיסמת הבחירות של איחוד מפלגות הימין, "מחויבים ליותר", הייתה מבריקה. היא גרמה לרבים מהדתיים לשאול אותנו בחוגי הבית בחרדה אם גם אנחנו נדאג לתקציב מפעלי הציונות הדתית. הופתעתי ממספר האנשים שגם בשנת 2019 עדיין מאמינים שבלי מפלגה דתית חזקה, הישיבה התיכונית, האולפנה וסניף התנועה שלהם ייסגרו.
הציבור הדתי־לאומי חי בדיסוננס ידוע. מצד אחד רובו מבקש להשתלב בכל המערכות ולפעול בהן עם קהלים אחרים יחד, ומנגד רבים בו עדיין חיים בתחושת מיעוט נרדף שזקוק להגנה פוליטית מגזרית. אחד הפוליטיקאים הדתיים שביקש לנזוף בי על הצטרפותי לימין החדש הזהיר אותי שאנשי המפלגה לא ידאגו לתקציבי הגרעינים התורניים בפריפריה. אמרתי לו שעם כל הערכתי לגרעינים, סוגיית הפריפריה לא נמדדת אצלי בגודל התקציב אלא קודם כול בצמצום פערי הבריאות, בהעמקת התקצוב הדיפרנציאלי וביצירת מנופי תעסוקה לכלל האוכלוסייה. אני מרגיש מחויב לחיזוק הגרעינים, אבל לא בגלל השתייכותם המגזרית אלא כי הם טובים לחברה הישראלית. לכן, אגב, הגרעינים החברתיים החילוניים חשובים לי לא פחות.
בניגוד למה שהטיחו בנו, גם בימין החדש הייתה מחויבות לערכים – לשמירה על שלמות ארץ ישראל, ליצירת חיבורים בפועל בעם ישראל, לפריפריה ולאופייה היהודי של המדינה. אבל לפחות בעידן נתניהו, זה כנראה לא מספיק. בגוש הימין צריכים גם תחושת שייכות שבטית חזקה כדי לא להצביע מחל.
הקמפיין של הימין החדש היה חד וברור, אבל לא מושלם. אני מודה שהייתי מעדיף קמפיין שלא מתמקד רק בחמאס ובבג"ץ אלא מדגיש גם סוגיות חברה וכלכלה, דת ומדינה, ומציג את בשורת השותפות הבין־מגזרית. עם זאת, יש להודות ביושר שהשיח התקשורתי מתמקד תמיד בנושאי ביטחון, והנושאים החברתיים תמיד נדחקים.
ועוד כמה מילים על הרצון לבית פוליטי אחד בציונות הדתית. כמו בכנסות קודמות, דתיים־לאומיים יכהנו בכנסת החדשה בכמה מפלגות. הציבור הדתי־לאומי מצביע כבר שנים למפלגות רבות, ויש לו כמה בתים פוליטיים. התהליך בלתי הפיך: לא תהיה מפלגה שרוב הציבור הדתי־לאומי יצביע לה. מפלגת הבית היהודי משתנה מבחירות לבחירות, ותמיד חלק מהציבור הדתי־לאומי לא ירגיש בה בבית. פעם יהיה זה הציבור התורני יותר ופעם הציבור הליברלי יותר. המפלגה הדתית־לאומית בעידן אורלב אינה זו שבעידן סמוטריץ'. אין סיבה לדרוש מכל חובש כיפה נאמנות מגזרית לאות ב', רק בגלל סנטימנטים להיסטוריה של המפד"ל.
במשך כל תקופת הבחירות, בכל הסקרים, לימין החדש ולאיחוד מפלגות הימין היה יחד מספר דו־ספרתי של מנדטים, יותר משהיה לבית היהודי לפני ארבעה חודשים במציאות ובסקרים. במבחן התוצאה התרסקנו. בנט ושקד, שני מנהיגים מוכשרים ושרים מעולים, נמצאים מחוץ למערכת הפוליטית. ברמה האישית, וכמי שהכיר אותם יותר בחודשיים האחרונים, אני מקווה מאוד בשביל עם ישראל שהם עוד יחזרו לשבת ליד הגה ההנהגה.
