תוצאות הבחירות הללו היו יותר מכל הפסד למחנה השמאל האידיאולוגי. לראשונה בתולדות השמאל הציוני, מספר המנדטים הכולל של המחנה עומד על 11 בלבד. הגוש הדתי בכנסת יעמוד על (ככל הנראה) 24 מנדטים. יותר מפי שניים. נתניהו שאל את אנשי הליכוד "מתי קיבלנו כל כך הרבה מנדטים?" – רבים במחנה השלום שואלים את עצמם היום: "מתי קיבלנו כל כך מעט מנדטים?"
כמדי בחירות בעשורים האחרונים, במפלגת העבודה מדברים על הדחת יו"ר המפלגה. אבי גבאי היה מועמד חלש למפלגת השמאל, אבל מפלת מפלגת העבודה אינה אשמתו הבלעדית. במפלגה לא מתקיים כרגע חשבון נפש משמעותי – מדוע השבר הוא כל כך עמוק. חשבון הנפש שנעשה כרגע הוא טקטי: אילו פעולות ופרוצדורות המפלגה הייתה צריכה לעשות כדי להגדיל את מאזן המנדטים. אם רק היינו יותר נחמדים לערבים, אם גבאי לא היה מדיח את ציפי לבני, אם רק היינו יותר מאוחדים, אזי הניצחון היה מגיע. אבל האמת היא שאף אחד לא מעז להרהר על האידיאולוגיה שאולי הכזיבה. אולי זה לא היו"ר, ולא היעדר האחדות במחנה – אלא הרעיונות, התפיסות האידיאולוגיות, שלא מתכתבות עוד עם המציאות. הפעם האחרונה שהמפלגה הזו נצחה הייתה לפני עשרים שנה. מאז היא הולכת ונמחקת בהתמדה.
"פוסט ההפסד" של ח"כ סתיו שפיר הוא דוגמא טובה לכך. מי שציפה למצוא שם חשבון נפש להפסד הצורב הגיע לעמוד הלא נכון. הפוסט מתחיל בנזיפה לפעילים ההמומים של מחנה השמאל: "שלום חברים. יאללה, להתעורר", המריצה שפיר בפעילים שרק עכשיו קבלו את החבטה הפוליטית הקשה ביותר בהיסטוריה של מפלגת העבודה.
שפיר האשימה את חוסר האחדות במחנה השמאל כגורם המרכזי להפסד בבחירות. כאילו שאם כחול לבן, העבודה ומרצ היו מתאחדים זה מה שהיה מעביר את המנדטים מימין לשמאל (ביבי ניצל בכישרון רב את החוליות החלשות בכחול לבן – רמז: כל מה שמזוהה או שאפשר לקשרו עם השמאל). אחר כך טענה כי הימין (הימין הדתי שדווקא לא הצליח בבחירות האחרונות) בנה תשתיות פוליטיות כמו מכינות וגרעינים תורניים. ובהמשך טענה את הטענה המוזרה כי הימין "השתלט כמעט לגמרי על התקשורת".
האמת היא שהשמאל הישראלי הגיע למערכת הבחירות הזו עם תשתית פוליטית ענפה של ארגונים ופעילים שעמלו לסייע למחנה השמאל. "זזים", "דרכנו", "עומדים ביחד", "מפקדים למען ביטחון ישראל", "הברית הישראלית" וגם התנועה הקיבוצית הוותיקה היו חלק מהתשתית הזו שפעלה לקדם את מחנה השמאל בבחירות, ללא הצלחה.
בפוסט של שפיר אין מילת ביקורת עצמית על האידיאולוגיה והקו הרעיוני שהשמאל הישראלי מקדם בשנים האחרונות. אין מילה על ההקצנה שהשתלטה על מפלגות השמאל. גם בעבודה וגם במרצ נכנסו בעשורים האחרונים גורמי שמאל קיצוני שמשכו את המפלגות השמאל למחוזות הפוסט ציונות. במרצ מחקו את המילה 'ציונות' ממצעי הבחירות בשנים האחרונות. רבים במפלגה זו טוענים כי מרצ איננה יכולה להגדיר את עצמה כציונית, וגם לא צריכה. במפלגת העבודה היו אלו גם ח"כ מיכאלי ובר לב בתחילת מערכת הבחירות שסיפרו לפעילים הערבים במפלגתם כמה הם התנגדו לשם מפלגתם הקודם "המחנה הציוני" שיוצר ניכור וריחוק. סתיו שפיר נלחמה במועמדים לכנסת מרשימת "עוצמה יהודית", מאבק לגיטימי בהחלט, אך באותה נשימה היא פעלה להלבין את פועלם של חברי כנסת מהמפלגות הערביות שעמדותיהם קיצוניות לא פחות מאלו של מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר. שפיר קבלה את מחיאות הכפיים במחנה הקטן שלה על המהלך, אך בציבור הכללי הלבנת הקיצוניות של חברי הכנסת הערבים תייגה את מפגלת העבודה כשמאל קיצוני ולא רלוונטי.
עכשיו מדברים נציגים בשמאל הציוני על חיבור בין מפלגות השמאל, כולל חד"ש. יו"ר מרצ, תמר זנדברג אמרה את הדברים השבוע כחלק מתחילת תהליך של הפקת לקחים. חיבור בין העבודה, מרצ וחד"ש יביא לכך שהשמאל הציוני בצורתו הנוכחית במפלגת העבודה ייעלם מהמפה הפוליטית. רבים מהפעילים במפלגת העבודה מתנגדים נחרצות לחיבור עם מרצ (חיבור בו תומכות שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר). אם חד"ש הלא ציונית תחבור באיזושהי קונסטלציה למפלגת העבודה ומרצ, זו תהיה הקבורה הסופית של המפלגה שבנתה את המדינה.
מחבלת טרוריסטית – השראה אומנותית בקרב צעירים בחד"ש
ורק כדי להמחיש כמה השמאל הישראלי הקצין, בטח כשמדובר על חיבור בין שלוש מפלגות השמאל (העבודה, מרצ חד"ש), מספיק להביט בכינוס המשמרת הצעירה של מפלגת חד"ש שהתקיים בתחילת מערכת הבחירות. בחד"ש, מתברר, האהדה וההזדהות עם הפלסטינים, איננה מסתיימת רק בתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית – אלא באהדת המאבק המזויין של הטרור הפלסטיני.
לפני מספר חודשים התכנסו צעירי המפלגה הקומוניסטית במושב נס עמים שבגליל המערבי. עשרות צעירים תומכי חד"ש, חלקם בני נוער, הגיעו לבושים בחולצות האדומות לדיונים וסדנאות על אודות ערכי הקומוניזם ולהיערכות לקראת הבחירות. במהלך הכינוס הוצגו מספר ציורים של אחד הפעילים במפלגה, תומר טולדנו. הציורים כל כך הרשימו את הפעילים הצעירים שהם שותפו בעמודי הפייסבוק הרשמיים של מפלגת חד"ש המיועדים לתנועת הנוער: "ברית הנוער הקומוניסטי". גם מזכ"ל בנק"י שיתף את הציורים של טולדנו בגאווה גדולה. "אומנות היא חלק מפעילות החינוך, היצירה והפעילות הפוליטית של התנועה הצעירה", הסביר מזכ"ל תנועת הנוער הקומוניסטית, עראפת בדראנה.
מהציורים עולים בעיקר המסרים הקומוניסטיים ברוח ברית המועצות, של תיעוב כלפי ארה"ב, אבל גם לא מעט אהדה למאבק הפלסטיני האלים. בחלק מהציורים אוחזות הנשים הפלסטיניות בנשק, או שניתן לראות רימון התלוי על בגדי הלוחמת הפלסטינית. באחד הציורים מצוירת אשה פלסטינית המחזיקה תינוק מצד אחד וחגורה עם רימון מהצד השני. על צווארה מצויר מפתח המסמל את זכות השיבה.
בציור אחר, המזכיר תעמולה קומוניסטית מצפון קוריאה, מצוירות נשים פלסטיניות רוכבות על סוסים כשלאחת מהן יש רובה, אחרות אוחזות במגל וקלשון. בציור נוסף מצוירות דמויות שמעבירות כסף וזהב להתנחלויות. מי שמעביר את הכסף הוא "הדוד סם" שנראה זועף. מתחתיו ניצבים חיילים ושוטרים הניצבים בתוך חומה (הנראית כמו חומת ההפרדה), ויורים אל עבר פלסטיני רעול פנים שמחזיק אבנים ובקבוק תבערה. על החומה נכתב "Free Palestine" ו"איחוד מאבקים עכשיו". מי שמפרקים את החומה בציור הם אנרכיסט רעול פנים עם סמל המגל על חולצתו, פועל ומפגין שמחזיק פטיש בידו.
מאיפה קיבל חבר המשמרת הצעירה בחד"ש את ההשראה לצייר נשים פלסטיניות עם רובים ורימונים? בעמוד הפייסבוק של הצייר המוכשר טולדנו אפשר לראות דמות פלסטינית אמיתית שזוכה לאהדה רבה. טולדנו העלה לעמודו האישי מספר פעמים תמונות המהללות את ליילה חאלד – חברת ארגון הטרור של החזית העממית לשחרור פלסטין. חאלד הייתה מחבלת שהשתתפה במספר פעולות חטיפה של מטוסים בהם נחטפו ישראלים ויהודים. מטרת החטיפות הייתה לשחרר מחבלים, ואף היא השתחררה ממעצרה בעקבות החלפה בינה לבין בני ערובה מחטיפות שביצע ארגון הטרור שבו פעלה.
אם כן, זה מה שקורה היום במפלגת חד"ש: בחור ישראלי מגלה אהדה לטרוריסטית פלסטינית שפעלה לפגוע באזרחים ישראלים ויהודים. (תומר טולדנו ועראפת בדראנה סרבו להגיב למקור ראשון).
אם מפלגות העבודה ומרצ יחברו לגורמים האנטי ציוניים בחד"ש אפשר יהיה להוריד את המסך על מפלגות השמאל הציוניות. זו תהיה כניעה מוחלטת לרוחות הפוסט ציוניות המנשבות במחנה השמאל הציוני.
