"למה ההגדה כתובה בארמית?" שאל אותי פעם מראיין ברדיו. חוששני שאותו שואל נוהג לפרוש מליל הסדר בשלב די מוקדם, כי רק הפִּסקה הראשונה של ההגדה נכתבה בארמית. שאר ההגדה של פסח כתובה בעברית משנאית יפהפייה. מה שכן, ההגדה אינה בדיוק מה שאני הייתי כותב, לוּ ביקשו ממני לכתוב טקסט פופולרי לכל עם ישראל. יש בה נטו תורה, בלי קריצות אקטואליות ובלי אנקדוטות היסטוריות. ובכל זאת ההגדה פופולרית להפליא ואהובה מאוד. העובדה הזו מזכירה לי, בכל שנה מחדש, שהפרויקט שבו אני עוסק רוב ימיי הוא לא מאוד חשוב.
מה יש בהגדה של פסח? הרבה מדרשי פסוקים, חלקם ברורים וחלקם לא, כמה היגדים הלכתיים, פרקי הלל ושירים מסורתיים. כמעט הכול תורה הארד־קור, מלבד אולי חד גדיא. אני, לעומת זאת, מקדיש את חיי לניסיון להנגיש את היהדות ואת מסריה בשפה עכשווית ובעולם המושגים של ימינו. ההגדה של פסח היא כנראה הטקסט היהודי הכי פופולרי, והיא אפילו לא מנסה להיות נגישה. בלי סיפורים על צ'רצ'יל, או אפילו על אלכסנדר הגדול, בלי אנקדוטות, בלי התחכמויות. ובכל זאת, רוב מוחלט של היהודים – דתיים ולא דתיים – קוראים ממנה באדיקות (גם אם לא כולם קוראים את כולה).
אמרתי "ובכל זאת", ואולי הייתי צריך לומר "ובגלל זה". מתברר שמה שתופס באמת, מה שתופס לעומק, הם דווקא הטקסטים שלא באים אליך, אלא מזמינים אותך לבוא אליהם. זה נכון לא רק לגבי טקסטים, אלא לגבי ליל הסדר כולו, ואפילו בנוגע לאוכל. בהרבה בתים מגישים לסעודת הסדר מאכלי גורמה מתוחכמים, ובכל זאת רבים זוכרים מהלילה הזה דווקא את המצה, שאוכלים כי זו מצווה, ואת הקניידלך, שאוכלים כי זו מסורת. בליל הסדר אנחנו לא מסתכלים לרוחב אלא לעומק; לא ימינה ושמאלה, אלא אחורה וקדימה. לא אל חברינו ואל בני זמננו, אלא אל אבותינו, החיים והמתים, ואל צאצאינו, אלו שעדיין לא נולדו וגם אלו ששופכים ברגע הזה יין אדום על המפה.
אני לא חושב שזה רע או מיותר לתווך את ערכיה של היהדות דרך סיפורים על נפוליאון, אמרות של צ'רצ'יל ומושגים מהעולם הפילוסופי של המאה ה־21. אני חושב שזה נחוץ להרבה אנשים. זה נחוץ גם לי. אבל אני יודע שזו פעילות שחשיבותה זוטרה בהשוואה לעיסוק התורני הקלאסי בכתבים הנצחיים שלנו. הרי אפילו צ'רצ'יל לא ציטט את צ'רצ'יל, אלא את התנ"ך. באחד מספרי ההיסטוריה שכתב הוא הקדיש פרק לשנות השלושים המבוזבזות, שבריטניה לא ניצלה כדי לבנות צבא חזק. לפרק הזה קרא צ'רצ'יל "השנים אשר אכל הארבה". ואני קראתי ונפעמתי: איך המדינאי העסוק זכר בקלות פסוק לא מאוד מוכר מספר יואל.
אם תאמרו לי שאין סתירה, אתם ודאי צודקים. אפשר לכתוב גם חידושים על מסכת חולין וגם אקטואליה תורנית פופולרית. ובכל זאת, צריך לדעת מה חשוב מאוד ונצחי, ומה חשוב פחות וארעי. כשאני פוגש בחבריי הרבנים, שיושבים ועוסקים יומם ולילה בתורה, בשפתה שלה, אני נזכר בדברי חכמינו: העולם צריך בָּשַֹם, מוכר בשמים, והעולם צריך בורסקי, אדם שעוסק בעיבוד עורות, מלאכה לא נקייה ולא נעימה. שני המקצועות הללו נחוצים לעולם, ובכל זאת – "אשרי מי שאומנותו בָּשֹם, ואוי לו למי שאומנותו בורסקי". חבריי הרבנים הקלאסיים הם הבָּשֹמים, ואני הבורסקי.
אני נזכר בזה בליל הסדר, כשאני פותח את ההגדה של פסח. מי שנחרתו לנצח בזיכרונו של עמנו הם הרבנים שעסוקים לילות שלמים בסיפור יציאת מצרים, ולפי גרסת התוספתא: בהלכות הפסח. אליהם ואל תורתם אנחנו חוזרים, וכל השאר הוא מוץ ברוח.
האם הלקח שלי הוא עד כמה לא חשוב מפעל חיי? בהחלט לא; הלקח שלי הוא שמפעל חיי אינו הכתיבה שלי, אלא ילדיי. עם כל הכבוד לספרים, לפייסבוק, אפילו לטור האהוב הזה, לא הם חלקי ונחלתי בעולם. אני עוצם את עיניי בלילה הזה ונזכר בליל הסדר בחיפה לפני ארבעים שנה, ואני ילד קטן, יושב בין אבא דוד לסבא משה. ואז אני פוקח את עיניי, ואני יושב בליל הסדר בין בני בכורי דוד לבני הצעיר משה, ולידם אחיהם ואחותם האהובים, שגם הם נושאים את שמות זקנינו, ואני יודע שעשיתי משהו טוב בעולם הזה. הדבר הכי חשוב בחיינו הוא תורה, ובלילה הזה כולנו כותבים תורה. תורה שבכתב כותבים בספרים, ולזה זוכים רק מעטים; תורה שבעל פה כותבים בלבבות צעירים, ובלילה הזה כולנו סופרים של הלב.
