אני לא מתכוננת רוחנית לחגים. כבר שנים שזה ככה. אני מבכה את היעדר שאר הרוח מחיי בכל מה שקשור למועדי ישראל. אני חולמת ללמוד לקראת ראש חודש, לדעת רעיון מהפרשה ובטח ובטח להתכונן לחג. אגב, בכל מה שקשור להתכוננות טכנית, אני משתפרת משנה לשנה – הכול מתוקתק וזורם מעצמו.
אבל הרוחני ריק. מאז שהפכתי ל"בלבוסטע", אני מגיעה לליל הסדר עם עיניים בוערות מעייפות, גוף מפורק מעבודה והקלה שכבר נכנס החג הזה. כך שגם אם אני מאוד רוצה, אין לי אפשרות להמציא עוד איזה משהו לנקות / לבשל / לאפות ברגע האחרון.
כל כך הרבה שנים דמיינתי שיהיה אצלנו ליל סדר "משמעותי". שנכין משחקים יצירתיים, שנלמד יחד ואולי אפילו נעשה חידון קטן. אבל אין לי לא שאר ולא רוח. לא נשארה לי טיפת רוח במפרשים, אפילו לא פוו קטן. כבר שבוע שאני מבטיחה לעצמי שלכבוד הטור הזה אני אדרוש משהו מתוך ההגדה. תכננתי לפתוח את ההגדה של נחמה ליבוביץ ושל הרב קוק ושל ברסלב, וגם את זאת הישראלית. כל אלו שמסתכלות עליי ממרום הספרייה בסלון ומעידות שאני אדם עמוק ומעמיק. הורדתי אותן לשולחן, ומאז הן מעלות אבק, שאני לא מאמינה שטרם ניקיתי.
בקלות הפכתי לעבד. שלא נתבלבל, אני זו שהפכתי את עצמי לעבד. אני לחלוטין בת־חורין לעשות הכול, ובכל זאת אני עבד של כל כך הרבה דברים. אני בהחלט יכולה להתחבר לערי המסכנות. ערים על גבי ערים של התמסכנות אני מפיקה מפי, בלי להסתכל לרגע מסביב ולהבין שאני בעצם בת־חורין.
אני עבד של הפלאפון, עבד של לייקים ושיתופים, עבד של מחיאות כפיים ופידבק בצורת צחוק. אני מכורה לפילטר המושלם שמשדר הצלחה. ואני מתבוננת בכל כך הרבה דברים חשובים בחיי דרך עיניים שהם לא שלי אלא של אחרים. בודקת איך הילדים נראים, איך הבית נראה, לא עוצרת לרגע לחשוב אם אולי לי או לאחד מילדיי טוב ושמח באיך שאנחנו נראים, מתנהלים ומדברים באמת. ובכלל, מיהם אותם אחרים? הרי אף אחד מאיתנו לא באמת מעניין את השני. אדם קרוב אצל עצמו וזהו.
כשאני כבר מכריחה את עצמי לקחת את ההגדה ומתחילה לקרוא בה בעיון, אני מוצאת את עצמי מתערבת ומתערבבת שם בטקסט. אני מדמיינת את מעשה הרבנים שסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה, ואז מתחילה לדמיין אישה של אחד מהם שבאה וצועקת – נו חאלס! תנו לקפל את השולחן וללכת כבר לישון. פעם הייתי מחפשת את ארבע הבנות המקבילות לארבעת הבנים, היום אני שואלת את עצמי את מי מהם הייתי הכי אוהבת. התשובה, אגב, ברורה – את זה שאינו יודע לשאול, כי קצת שקט פה בבית לא יזיק.
אני ממציאה עוד לפחות עשרים בתים ל"דיינו" שההיסטוריה של העם היהודי מחייבת להוסיף לשיר. וזועמת באופן קיצוני על ההבטחה שכל מכות מצרים ייחסכו מאיתנו. בואו נודה, מצב הכינים אצלנו בבית לא היה מבייש את ספר שמות. והכי קשה לי ב"והיא שעמדה", שם עולים לי כל הדברים שאני מעמיסה על עצמי. עליי ועל רבים, שעוד רגע קורסים מרוב סטרס, חרדות או סתם עצבות תהומית. הקדוש ברוך הוא חייב כבר לבוא ולהציל אותנו, כי אנחנו שוקעים פה בטיט של הנפש.
בסופו של דבר הצלחתי להתחבר באמת רק לדבר אחד: "חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתו, כְּכָל מִשְׁפָּטו וְחֻקָתוֹ.
כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אותו כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ".
זה בדיוק הדבר הזה, התחושה הזאת שאני רצה פה משבת לשבת מחג לחג ורק מסמנת וי, מוציאה פמוטים ומחזירה פמוטים. מכינה אוכל, מפנה אוכל. מנקה מסביב ושוב הכול מלוכלך. אבל המשפט הזה הופך את הכול לתפילה. פתאום כל העשייה הטכנית הזו היא מלאה בכוונה ותקווה. "כאשר זכינו כן נזכה".
יש לי רגע אחד נטול ציניות והוא בלילה. שם, אני מתפללת על הבוקר שנקום ונזכה לעשות את הסנדוויצ'ים לכל ילד וילד. ובאמת שיש בי גם חלק שמח שכל ילד רוצה משהו אחר (מה רע לשים בכולם שוקולד? תסבירו לי שוב). ובסופו של דבר אני באמת שמחה ששוב באה שבת, ושוב מגיעות 24 שעות של בלי פלאפון ובלי ריצה מטורפת. והנה שוב בא פסח, על סימניו וטירופיו. ויש לי את העיקר, יש לי עם מי ואל מול מי לפהק ולומר תודה לאל.
