אני מאוד בעד הקלות במסגרת ההלכה. אני מעריכה מעלית שבת, היתר מכירה בשמיטה, הקלות בהקפדה מחמירה על כשרות כשמגיעים להתארח אצל ההורים ואני הכי מתרגשת מהקלות בדיני טהרה לנשים שמתקשות להיכנס להריון. בעיניי, "וחי בהם" זו הגדולה של התורה – עד למכירת חמץ לאדם פרטי. כאן אני מרגישה שהקערה מתהפכת על פיה ו"חי בהם", הופך ל"שימות".
כמובן שמכירה של חמץ כדי למנוע נזק מרובה של מרכולים ותאגידי מזון מובנת לי לחלוטין, וגם העובדה שבסופר מכסים את החמץ בניילונים (שבדרך כלל עד סוף החג נופלים חלקית עד לגמרי) עוברת אצלי – אי אפשר לצפות מהם לשכור מחסנים לחג ולשנע את הסחורה הלוך ושוב. אבל לפתוח ארון בבית, ולדעת שמאחורי גוש נייר האלומיניום מסתתר חמץ זו ממש בדיחה, ואני מתקשה להבין את הקשר בין מכולות ענק מלאות חמץ לבין חבילה של פסטה במטבח הביתי.
פסח הוא החג היחיד שהאיסור בו הוא באכילה, בהנאה ובראייה. אלו איסורים והקפדות שאי אפשר לזוז מהם ימין ושמאל. פעם אחת בשנה מבקשים מאיתנו לבער משהו עד היסוד, אז מה הבעיה לעשות את זה כמו שצריך?
ממתי ביטול חמץ כבר לא מספיק? אם בטעות נשאר חמץ בבית הוא מבוטל. אבל חמץ שנשאר בכוונה אי אפשר לבטל גם מהלב. הרי ברור שאף אחד לא יגע בחמץ הזה שלנו, ולכן המכירה הזו היא אקט שאין בו שום דבר מלבד כיסתוח. אם היינו ניגשים אל גוי ומביאים לו את ארגז החמץ שלנו, דעתי הייתה נוחה לגמרי. אם היינו רושמים במכירה איפה בדיוק בבית נמצא החמץ ואיפה יש מפתח זה היה עובר בחריקה. אבל ככה? נו באמת. אפשר לדאוג לגמור את החמץ לפני פסח, ומה שבכל זאת יישאר לזרוק או לשרוף. משפחה ממוצעת בישראל זורקת כל שבוע כמויות גדולות של אוכל, פתאום נהיה חבל על כל פירור? מכירת חמץ היא לא הצלת חיים, לא הקלה על אוכלוסיות חלשות ובטח לא משהו שמונע מצוקה. אם היה ספק של כאב לב למישהו באקט זה, ברור שלא הייתי חושבת כך.
העובדה שאנחנו משתמשים בהקלה הזו היא פתח לעוד הרבה הקלות אחרות: אם אפשר לשמור פסטה אז למה אני צריכה לנקות, לדוגמא, את הטוסטר עם הפירורים? בואו נמכור אותו יחד עם המיקסר וכל שאר הדברים שלא נשתמש בהם. בעולם שבו עובדים כל הזמן על קיצורי דרך ודברים שהם אינסטנט, נראה לי חובה לשמר את הדבר האחד שעושים אותו פעם בשנה כמו שצריך.
אני חושבת שאנחנו עם שיש לו הרבה פתרונות להתגאות בהם בכל התחומים, ולכן כל כך חשוב לשמור דבר אחד בו אנחנו לא נוגעים ומקבלים את ההלכה ככתבה וכלשונה. זו המהות של עובדת הנפש בפסח, לא להתגאות מידי, לזכור להיות מצה, ולא רק לחם שתופח ותופח. יש רב מחמיר בקהל?
