בסופו הטראגי של המחזה "ריצ'רד השלישי" מאת שייקספיר, ניצב ריצ'רד בשדה הקרב בבוסוורת', ב־22 באוגוסט 1485, ומשלם מחיר כבד על חטאיו. שותפיו נוטשים אותו, סוסו מת תחתיו, והוא זועק "סוס! סוס! מלכותי בעד סוס!"
מותו של ריצ'רד בישר את סיומה של "מלחמת השושנים" באנגליה, בניצחון בית לנקסטר על בית יורק. לפני כמאה שנה פרסם ג'יימס בולדווין ספר בשם "חמישים אנשים מפורסמים", שבו קישר בין הפסדו של ריצ'רד לשיר ילדים אנגלי מפורסם, על מסמר שבהיעדרו אבדה פרסה, שבגללה אבד הסוס, שבגללו אבד הקרב, שבגללו אבדה הממלכה. השיר מוכר לנו בזכות נעמי שמר, שייבאה אותו לעברית.
מערכת בחירות תלויה בהרבה מסמרים ופרסות. למשל, לוּ הייתה מפלגת גשר של אורלי לוי־אבקסיס מצטרפת לכחול־לבן, בהנחה סבירה שרוב קולותיה – כ־75 אלף – היו נודדים איתה, הייתה מפלגת גנץ־בוגי־לפיד־אשכנזי־לוי הגדולה בכנסת, ומנדט היה נודד מהימין לשמאל. מה הציל לליכוד את הבכורה ולימין כשני מנדטים? העובדה שלוי־אבקסיס התפצלה מישראל ביתנו, וסעיף "פרישה מסיעה" ב"חוק הכנסת" מ־2004 אוסר על הצטרפות ח"כ פורש לסיעה קיימת. מכיוון שיש עתיד העדיפה להתאחד עם גנץ, אורלי לוי לא יכלה להצטרף לרשימה. מסמר חסר בפרסת השמאל.
השמאל הגיע לבחירות האלה מוכן ונחוש, והפיק לקחים מהאיחוד הלא מוצלח של המחנה הציוני בבחירות הקודמות. גנץ ולפיד נמנעו מלהכניס לרשימה דמויות לא ציוניות מובהקות או אנשים שנויים במחלוקת, כולל לבני ואהוד ברק. הצירוף של בוגי יעלון, שאלקטורלית אין לו משמעות רבה, עזר להם להתמודד עם זיהויים כאנשי שמאל. תעמולת כחול־לבן הצליחה להטמיע בשמאל את המסר שהם ראויים להנהגה לאומית, ושהפעם יש לשמאל סיכוי לנצח.
כל כך קידמו בכחול־לבן את התקווה שהפעם זה קורה, עד שהתחילו להאמין בה בעצמם, ועם פרסום המדגמים, שהבהירו שמחנה הימין־חרדים ניצח בבחירות, יצאו מנהיגי הרשימה בהכרזות ניצחון מופרכות ומביכות. עם זאת, הישגם ניכר. לעומת הריצה של יש עתיד והמחנה הציוני בפעם שעברה, כחול־לבן והעבודה קיבלו יחד כמעט 160 אלף קולות יותר. גודל ההישג מתעצם כשנזכרים שבפוליטיקה איחוד הוא בדרך כלל פחות מסך חלקיו.
תירוצים חלשים
בצד הימני של המפה בלטו שני גורמים. הראשון הוא צמיחתו של הליכוד ביותר מ־150 אלף מצביעים (ולא על חשבון המפלגות הדתיות־לאומיות), השני הוא ההימור המסוכן על ריצה נפרדת של חמש מפלגות ימין קרובות לאחוז החסימה: איחוד הימין, ישראל ביתנו, כולנו, הימין החדש וזהות.
שער הכניסה לכנסת בבחירות האלה, שבהן הצביעו יותר מ־4.3 מיליון אזרחים, עמד על כ־140 אלף קולות. איחוד הימין קיבל קצת פחות מ־160 אלף, כלומר, פחות ממנדט עמד בין המפלגה לאחוז החסימה. המשמעות היא שאם, למשל, מפלגת זהות של פייגלין הייתה מצליחה לשכנע 20 אלף ממצביעי האיחוד להצביע לה – תרחיש שלא היה דמיוני בזמן הקמפיין – גם האיחוד, גם פייגלין וגם הימין החדש היו נותרים מחוץ לכנסת.
הבחירות הללו מעידות שוב עד כמה הימין נפגע מפיצוליו. חמש מפלגות הימין שמחוץ לליכוד קיבלו יחד כ־65 אחוזים מקולות הליכוד, אך בעוד שהליכוד קיבל 35 מנדטים, חמש המפלגות הללו מונות רק 14, כלומר 40 אחוז. לוּ היו כל אלה מצביעים לליכוד, מפלגת השלטון של הימין הייתה מקבלת 54 מנדטים.
הכישלון הפוליטי של הימין המגזרי מהדהד כאן. הסכנה הייתה ידועה מראש והתרעתי עליה שוב ושוב, לקול נחרות בוז של מאמינים אדוקים בכריזמה האגדית של בנט־שקד, שאמורה הייתה להפריך את כל כללי הפוליטיקה. אבל זו האמת הפשוטה: בשלוש מערכות הבחירות האחרונות הצביעו למפלגות המגזר כ־400 אלף איש (אכן כן, לא הייתה בבחירות הקודמות "כניסה מתחת לאלונקה", זהו מיתוס שהופרך מזמן; הצבעת המגזר ב־2015 דומה ל־2013). 400 אלף איש. זהו האלקטורט הריאלי של המגזר הדתי־לאומי בשיאו.
כאשר מחלקים את העוגה הזו לשלושה חלקים, ברור שכל ה־400 אלף עלולים לרדת לטמיון. למזלנו נתניהו והליכוד הצליחו לפצות על אובדן רוב הצבעת המגזר, גם בעזרה שהוגשה לאיחוד הימין כדי שיעבור את אחוז החסימה, וגם בזכות הגידול במספר מצביעי הליכוד. ועדיין, 240 אלף קולות שהושלכו לפח הם הרבה מאוד מסמרים שחסרים בפרסות הימין.
לכאורה המסקנה היא שהימין הדתי צריך להתאחד במסגרת פוליטית אחת. אבל ההיגיון הזה מביס את עצמו. הליכוד הוא מפלגת השלטון הלאומית של הימין. כלולים בו כל גורמי הימין, על שלל מאפייניהם: דתיים מכל הזרמים, מסורתיים וחילונים, צברים ועולים, עשירים ועניים, וכל מה שתרצו. כולם מאוגדים במסגרת פוליטית על בסיס ציונות לאומית פטריוטית וגאה, שבעבורה כל ישראל אחים.
בעומק הדברים, לכל אדם לאומי אמור להיות קל יותר להתאחד עם הליכוד על בסיס לאומי מאשר עם כל מפלגה מגזרית אחרת. אבל מי שלא מצליח להתאחד עם המפלגה הגדולה של עם ישראל, יתפצל לבסוף גם במגזר לתת־מפלגות נישה. זוהי תוצאת ההיגיון הפנימי של דינמיקת הפיצול וההתבדלות מהליכוד.
לקיומן של מפלגות נישה יש אינספור תירוצים. הוויכוחים בימין טרם הבחירות הגיעו לאבסורד גמור. הימין הדתי כילה את הצבעתו בדיונים מופרכים על "גושים" כדבר נתון וידוע מראש, ועל בסיס שיקולים מסדר שלישי ורביעי, שכללו תרחישים בדיוניים ותיאוריות פוליטיות קלושות, אשר קיבלו מעמד של אמת ודאית בהסתמך על סקרים מופרכים. תחכום פוליטי רב אך מנותק כליל מהמציאות הפוליטית, המתאפיינת באי־ודאות.
ביסמרק קרא לפוליטיקה "אומנות האפשרי". במקום לשגות באשליות גדוּלה ותחזיות ידעוניות, לוּ הייתה בימין הלא־ליכודי הבנה פשוטה שמוטב למנף פשרות ריאליות במפלגה מאוחדת, אפשר היה להסכים על רוב הסוגיות הלאומיות במסגרת הליכוד. אבל במקום לברך על המוסכם – אנו מדגישים את ההבדלים; במקום להתאחד – מתפצלים, ובמקום להיות לאומיים – נגררים לקרבות מגזריים.
מחנה הימין בישראל, בוודאי אם כוללים בו את המפלגות החרדיות, גדול באופן משמעותי מגוש השמאל־ערבים. אבל במקום לנצל את יתרונו ולהסתער באחדות שורות, הימין מפתה את עצמו להמר על המסמרים בפרסות סוסיו. כמו בטרגדיה שייקספירית, סיעות ימין מלאות־יוהרה ויומרה מסכנות את השלטון, ואז מוצאות עצמן נוברות בקלפיות עלומות בקריאה: "פתק! פתק! מלכותי בעד פתק!" 
