לחכמינו זיכרונם לברכה היו שני סיפורים המתארים פריצה של גבולות קשיחים לכאורה, הכרוכה בהתגברות על פחד. הראשון מתאר את נחשון בן עמינדב משבט יהודה, שקפץ אל ים סוף עוד בטרם החל להיקרע, מבלי להירתע מהמים הגועשים. השני הוא על העם העמלקי, שהעז להילחם בישראל למרות ההרתעה שיצרו האותות והמופתים ביציאת מצרים. חז״ל מתייחסים בביקורת לשחיקת ההרתעה הזו: "משל למי שראה אמבטי רותח, וקפץ לתוכה". הבאים אחריו פוחדים פחות. בשני הסיפורים, שינוי המשוואה התרחש בין שתי מערכות עוינות. בראשון ניצחו הטובים, ובשני הרעים.
ההקשר הוא דבריהם המטרידים של פרשני חדשות 12, גיא פלג ואמנון אברמוביץ, במהדורת שישי. במהלך השידור אמר פלג שהוא לא מעלה על דעתו שראש הממשלה נתניהו ימנה את יריב לוין לשר המשפטים, עקב עמדותיו הלעומתיות כלפי מערכת המשפט ועל רקע כתב החשדות נגד נתניהו. אברמוביץ התבדח על כך שמינוי כזה יוסיף לנתניהו שנת מאסר. הצד השווה שבהם: הנחה שאין אחריה עוררין, שהממשלה והפרקליטות נמצאים משני צידיו של קו גבול מתוח. מי המקבילה של המצרים או עמלק, ומי של עם ישראל? תלוי בעיני המתבונן.
ומה עם גישה שלישית, שלפיה הפרקליטות – כחלק מהרשות המבצעת – אמורה לתמוך במדיניות הממשלה ולסייע בהוצאתה מן הכוח אל פועל? עבור פלג ואברמוביץ זו כלל לא אופציה.
ואחרי כל זה, ועם כל הכבוד לפרשנים הוותיקים, תפיסת המציאות שלהם קצת אנכרוניסטית. היו תקופות שבהן מערכת המשפט תפרה תיקים למועמדים שלא באו לה טוב בעין, עיינו ערך יעקב נאמן. כאשר הוא סוף־סוף התמנה לאחר שנים לתפקיד הנחשק, הוא הסתובב במשרד על ביצים, נזהר שלא להעיר ולא לעורר וברח מרפורמות כמו מאש. פרופ' דניאל פרידמן לא היה עשיר ומקושר כמותו וממילא פחות פגיע, אבל גם הוא לא הצליח לחולל שינויים עקב אי־שיתוף פעולה קיצוני מצד המערכת.
כל זה השתנה בתקופת שקד. היא הראשונה משרי המשפטים בימין שהצליחה במקום שכל קודמיה נכשלו בו. הישגיה כוללים גיוון הרכב השופטים בבית המשפט העליון, ושורת רפורמות רוחביות חשובות. מערכת המשפט של אחרי עידן שקד מבינה שכללי המשחק השתנו, שהמהפכה האקטיביסטית נבלמה, ושנגמרו הימים שבהם ממשלות ימין מוותרות על מדיניותן רק כי אנשים חכמים בגלימה שחורה חושבים אחרת.
להישג שלה תרמו כמה גורמים, ואחד החשובים שבהם הוא יחסה הממלכתי והמכבד לשופטים ולפרקליטים. שקד נלחמה על החלטות, תכנים וערכים, אולם כיבדה מאוד את הפרסונות ואת המוסדות. יריב לוין הוא גם אדם חושב וגם איש ביצוע עם קבלות, אבל כדי להצליח במשימה המורכבת הוא יהיה חייב למתן מעט את התבטאויותיו החריפות נגד מערכת המשפט ולסגל קצת יותר ממלכתיות, גם בוויכוחים שבהם ברור לו שהוא צודק. ככלות הכול, לוין יודע שהשופטים אינם ים שצריך לקרוע או עמלק שצריך להכניע. ממשלת ימין אפקטיבית צריכה בית משפט שיהיה גם חזק ומקצועי, וגם יודע את מקומו ומבין את גבולותיו.
