כמו רפלקס מותנה, בסיומה של כל מערכת בחירות צץ צמד המילים "ממשלת אחדות". פעם אחר פעם המונח הזה עולה, ואז מתנפץ לרסיסים על קרקע המציאות. הפעם זה היה בלון תקשורתי שלא חובר לו חוט. איש מהשחקנים לא התכוון לאחדות ולא חשב עליה. ודאי לא בשלב הנוכחי.
יש סימן ברור לכך שראש הממשלה, היוצא והנבחר, לא התכוון לאחדות. לו רצה בה היה מבקש מהנשיא טראמפ לפרסם את תוכנית השלום שלו תוך כדי המשא ומתן הקואליציוני. אבל מרגע שהתברר שתוכנית השלום לא תוצג לפני חודש יוני, המתאווים לממשלת אחדות נותרו כשתשוקתם לא ממומשת.
האמת היא ששתי המפלגות וראשיהן הודיעו לבוחרים במהלך הקמפיין, יותר מפעם אחת, שלא יכהנו יחד באותה ממשלה. כשנציגי 70 מנדטים בכנסת מועלים בהבטחת בחירות מפורשת, אין זה דבר של מה בכך. שלושת הרמטכ"לים ויאיר לפיד יהיו באופוזיציה. לפיד כבר הבטיח "למרר לממשלה את החיים". הוא רק שכח שבכנסת היוצאת, בהיותו חבר אופוזיציה בכיר, הוא לא מירר את חייו של איש, והתבלט בעיקר בנסיעות מדיניות אל מעבר לים מטעם עצמו.
האם צמרת כחול לבן בנויה לאופוזיציה? שאלה גדולה. שלושה שניהלו צבא כרמטכ"לים ואחד שניהל את ההסתדרות יהיו מעתה והלאה חברי ועדות בכנסת, ויציגו לשרי הממשלה שאילתות במליאה. נראה מה יקרה כשמנהלת סיעת כחול לבן בכנסת תבהיר לגבי אשכנזי יום אחד שבחמש וחצי בבוקר יש הצבעה חשובה על איזה סעיף נידח בחוק שהאופוזיציה מתנגדת לו, וזאת אחרי ליל שימורים במליאה. התקווה שהם יחזיקו מעמד כאופוזיציונרים גורמת להרמת גבה, לפחות.
מה סדר היום?
ממשלות קמות כדי למשול, לא כדי להעביר את הזמן. מה יהיה סדר יומה של ממשלת נתניהו החמישית? אם בוחנים את ארבע השנים החולפות, יש לשער שנושא אחד יזכה אצל נתניהו לעדיפות נמוכה: הכלכלה. בארבע השנים האחרונות הוריד ראש הממשלה הילוך בתחומי המשק, ונתן למשה כחלון יד חופשית. לא כן בתחום הביטחון. בהתפטרותו הרועשת ממשרד הביטחון לפני חודשים לא רבים, קבל אביגדור ליברמן על שנתניהו הצר את צעדיו ובלם את יוזמותיו. הוא רצה למגר את הטרור מעזה. נתניהו שם מכשולים.
מי שעוקב אחר יוזמותיו של נתניהו בתחום המבצעים הצבאיים יודע שהוא ראש ממשלה מכיל יותר מאשר יוזם. קשה לצפות לשינוי דרמטי בתחום הביטחון. נתניהו מכיר היטב את דעת הקהל ההפכפכה, ויודע שתמיכה ציבורית נרחבת במבצע צבאי יכולה גם להתהפך.
אם בכלכלה וגם בביטחון קשה לצפות אצל נתניהו לשינוי מגמה, נשאלת השאלה מה בכל זאת יהיה סדר יומו בכהונתו החמישית.
המסקנה המתבקשת היא, שעל הפרק יונחו מערכת המשפט והתקשורת. כן, שוב התקשורת. ראש הממשלה כבר אותת על כך כשעקץ את העיתונאים בנאום הניצחון שנשא השבוע בבנייני האומה. נתניהו אמנם לא יחזיק בתיק שבו נכווה, אבל כנראה ייתן לשר התקשורת החדש יד חופשית בהחלט. התעניינותו בתחום לא פסקה לרגע, גם אחרי חקירות המשטרה. לא בכדי ציין את "הפרשנים" בפתח הנאום הנ"ל.
בתחום המשפטי, בסוף השנה ייבחר פרקליט המדינה שיחליף את שי ניצן. שר המשפטים המיועד – יריב לוין הוא המועמד הכמעט ודאי לתפקיד – ירצה להטביע את חותמו במינוי. כשהשרה ציפי לבני הביאה לממשלה את מינויו של ניצן, נשמעו לא מעט מחאות מצד ימין. אצל השר החדש זה לא יקרה.
קואליציית החסינות
על עובדה משפטית־פוליטית אחת אין להתווכח: בכנסת החדשה יש רוב לכך שראש הממשלה לא יועמד לדין, גם אחרי שימוע. עכשיו נותר רק לסגור את הפרטים. החוק הצרפתי פופולרי בשיח בתקשורת, אבל הוא גם כנראה האפשרות הקלושה בין אלו שעלו על השולחן. חוק כזה, שמונע העמדה לדין של ראש ממשלה ומוחל רטרואקטיבית על ידי הכנסת – אפסיים הסיכויים שיעבור את מבחן היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי לכנסת.
ח"כ בצלאל סמוטריץ', שהודיע שהוא חושק בתיק המשפטים, סימן מסלול אחר וכבר הציע בשלהי הכנסת הקודמת את תיקון חוק החסינות. סמוטריץ' מציע להחזיר את הגלגל לאחור: עד לפני 14 שנה הייתה חסינות אוטומטית לכל חבר כנסת, ואם מי מהם עמד לדין, היה צורך להסיר את חסינותו בהחלטה מפורשת. ב־2005 שונה החוק: כיום רק החסינות המהותית, הקשורה לתפקידם של חברי הכנסת, נותרה על כנה, אבל חסינות על עבירות פליליות שאינן קשורות לתפקיד אינה קיימת.
סמוטריץ' מציע עכשיו מסע מזורז במנהרת הזמן. אולם אליה וקוץ בה: תיקון חקיקה מצריך שלוש קריאות, וגם אם הכנסת תיחפז מאוד, כלל ידוע הוא שיודעים איך הליך חקיקה מתחיל, אבל לא יודעים אילו עיזים ייכנסו לתוכו בדרך. לעומת זאת, חוק החסינות היום קובע בסעיף 4 (ד), שחבר כנסת יוכל לבקש מהכנסת חסינות בפני העמדה לדין, "אם ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי לתפקוד הכנסת או ועדה מוועדותיה או לייצוג ציבור הבוחרים". כל שנדרש הוא להפעיל את הסעיף הזה בוועדת הכנסת, ולאשרו במליאה בהצבעה גלויה. הרי זה עתה הבוחרים אמרו את דברם.
איפה הבעיה? בג"ץ כבר הבהיר שאינו אדיש לתהליך החסינות. בעבר הוא התערב בעבודת הכנסת כדי להסיר את חסינותו של ח"כ ויקטור גורלובסקי, בפרשת ההצבעות הכפולות בשנת 2003. מי ערב לקואליציית החסינות שמתגבשת עכשיו סביב ראש הממשלה שהפעם בג"ץ יימנע מלהתערב?
כחלון לאן
מרגע שנודעו תוצאות הבחירות הסתמנה המגמה: משה כחלון, על ארבעת המנדטים שלו, נמצא בדרך הביתה, לליכוד. מי שהפתיע השבוע היה יו"ר סיעתו, ח"כ רועי פולקמן, שהכריז בבית הנשיא כי לא היו מגעים לשם כך, ואין מגעים כאלה. האמת היא שמחיר ההצטרפות של כחלון לממשלה כבר נקבע, פחות או יותר: תיק האוצר לכחלון, תיק נוסף לשר אלי כהן, וראשות ועדה לח"כ פולקמן. פתוחה רק השאלה איך כחלון מבטיח את עתידו במרוץ לכנסת הבאה, ה־22.
הליכודניקים, כידוע, לא אוהבים נוטשים, ובדרך כלל מקשים עליהם את החיים. השר צחי הנגבי, שנטש לקדימה, וחזר לליכוד אחרי התפרקותה, חווה זאת על בשרו. אלמלא עזב את הליכוד להרפתקה ההיא עם אריאל שרון, יש סיכוי סביר ויותר מכך שהיה מתברג גבוה בהרבה מהמקום ה־13 בבחירות המקדימות. אבל הליכודניקים לא שוכחים, ולא בקלות סולחים. כחלון צריך לוודא שלא יקרה לו מה שקרה להנגבי.
הרעיון לשריין לו ולחבריו מקומות ברשימה לקראת הכנסת הבאה ירד באותה מהירות שעלה. נותרה האפשרות האחרת: מתן ייצוג לכחלון במוסדות הליכוד. הצרה מבחינתו היא שאת הרשימה לכנסת בוחרים עשרות אלפי חברי הליכוד, ולא 3,000 חברי מרכז. כחלון, פוליטיקאי ממולח וערמומי, שוב יגלה במעלה הדרך שלעיתים צריך לקחת סיכון.
