אם תגגלו את המילים "Storytelling", תגלו שבשנה האחרונה מלאה הרשת חכמה ודעה בנושא. אם בעבר "מספר סיפורים" היה מילה נרדפת ל"יוסף המספר" מערוץ 1, ומי שלא גדל על ברכי סיפוריו הוא כנראה לא יליד שנות השמונים ויפה מדי וצעיר מדי – היום מדובר באחד המונחים הכי חמים בעולם העסקי, האקדמי, הטכנולוגי, האומנותי, בעולם הדייטינג ועוד ועוד. פאנלים וסדנאות, הרצאות טד וקורסים אקדמיים, מוזיאונים וחברות טיולים. כולם הבינו שבלי סיפור זה פשוט לא זה.
אבל מה שהעולם גילה בשנים האחרונות, התורה ניסתה להסביר לנו אלפי שנים קודם לכן. היא ניסתה להפוך אותנו לעם של, לא אימהות יהודיות שכמותכן, לא לעם של עורכי דין ומהנדסים, אלא לעם של מספרי סיפורים.
יציאת מצרים הפכה לסיפור מכונן של העם היהודי לא רק בגלל הסיפור עצמו, שעם כל הכבוד לו היה יכול להישכח לולא עשינו כזה סיפור גדול מלספר אותו. את הסיפור המרגש של היציאה מעבדות לחירות והלחם שלא הספיק לתפוח, צריך לקרוא בעיקר בין השורות. מה זה אומר? תכף, תנו לי לבנות את הסיפור.
ילדים הם כמובן הצרכנים הכי טובים של סיפורים. לא סתם מצוות היום של חג הפסח, "והגדת לבנך", היא לספר סיפור לילדים, שזה דבר די מדהים. בשבת שעברה דודה שלי סיפרה לבן השש שלי את סיפור התבגרותו של משה רבנו והפיכתו למנהיג. עיניו היו קרועות לרווחה, וכשהיא התעייפה הוא התחנן שלא תחדל. מי לא מכיר את התמונה היפה הזו של ילד מקשיב לסיפור? אבל האמת היא שגם אנשים מבוגרים שלא איבדו את האיכות הילדית הזו – לקרוע את עיניהם לראווה, אם לא פיזית אז לפחות מטאפורית – הם צרכנים לא פחות משמעותיים של סיפורים טובים. סיפור טוב מניע אותנו, ויגרום לנו למשל לקנות מוצר שלא היינו צריכים בכלל.
דיוויד פיליפס עשה ניסוי כזה: הוא קנה מאתיים מוצרים שעלו לו בסך הכול 120 דולר, וביקש ממאתיים סופרים שיכתבו סיפור מיוחד לכל אחד מהמוצרים. הוא פרסם את המוצרים ברשת עם הסיפורים שלהם, והצליח למכור אותם בסכומים שנעו בין 60 ל־3,000 דולר, וכך גרף 9,500 דולר. כן כן, סיפור טוב מוכר.
אבל סיפור טוב לא מספיק, צריך לדעת גם איך לספר אותו וכיצד להעניק לו ממד רגשי עמוק. אותם הורמונים – דופמין, סרוטונין, אנדורפינים – שמשתחררים אצלנו כשאנחנו מתאהבים, משתחררים גם כשאנחנו מאזינים לסיפור טוב. וכך, סיפור טוב כובש אותנו רגשית.
לילה של אי־סדר
בליל הסדר, משפחות יהודיות על פני הגלובוס מסבות לשולחן הסדר כאשר במוקד הערב נמצאת ההגדה. בבסיס הציווי "והגדת לבנך" ניצבת המטרה, להעביר את הסיפור של העם היהודי מדור לדור. אם תצליחו לנטרל את כל רעשי הרקע של ליל הסדר, תגלו שהתחושה העמוקה של החג הזה היא של שותפות לשבט עתיק ששומר על הסיפור שלו.
סיפור יציאת מצרים הוא באמת סיפור נפלא, עם כל המרכיבים שצריך בשביל סרט הוליוודי. כלומר יש לנו את ה"מה", עכשיו צריך להקדיש מחשבה לשאלת ה"איך". במידה שהמשפחה שלכם לא מטרחנת עד אבק את סיפור יציאת מצרים ומצליחה שלא להיגרר לתחרות מי יסיים הכי מאוחר את הסדר, אתם יכולים לגשת לשאלה העיקרית: איך מספרים סיפור טוב?
ליל הסדר הוא לילה שהכול בו הפוך. זוהי מעין אקס־טריטוריה לחיים של 9:00 עד 17:00. "מה נשתנה הלילה הזה", שרים הילדים. זהו ליל שימורים שבו לילה הופך ליום, הילדים ערים, ההיררכיה הגילית משתנה – הילדים במרכז (אממ, פעם לפני לא הרבה שנים, ילדים לא היו במרכז), וקערת הסדר, המצה, המרור, החרוסת, הזרוע וכוסות היין באים לעזרת עורך הסדר כאמצעי המחשה של הסיפור.
אפשר לדמות את ארבע הכוסות ולשונות הגאולה שלהן לבקבוקונים משַני צורה שנועדו לעזור לנו לצלול לארץ הפלאות שלנו. תוסיפו לכך את ערפול החושים עם שתיית היין, והתחושה שהאוכל הוא לא בדיוק אוכל (מה זה לעזאזל כרפס?!). כל אלו נועדו לנתק אותנו מהשגרה, מהכאן והעכשיו, ובעיקר להעצים את החוויה של הסיפור.
הרב שג"ר מדבר על גאולה כהווה, לא כעבר ולא כעתיד מיוחל. על כך שסדר הפסח בנוי על שילוב של הסיפור ושל קיום המצוות, שהופכות לחלק מהסיפור, לפן האקטואלי שלו, וכך גם הגאולה הופכת לאקטואלית, למשהו שמתרחש עכשיו, כשאנחנו, אנשים חירותיים, מצליחים להבין איך אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, וכמובן גם בוחרים בו בכל דור ודור. הבן הרשע לא נגאל לא כי אנחנו "מחזירים" לו, אלא כי מי שלא לוקח חלק בסיפור הוא פשוט לא חלק מהסיפור, ואיך ייגאל?
בשורה התחתונה, כלומר בין השורות או מעליהן, לא רק שהתורה גורמת לנו לספר סיפור על חירות ועבדות, אלא מביאה אותנו לספר סיפור על סיפור. הרווח של יציאת מצרים הוא היכולת של העם היהודי לספר סיפורים. מה שנקרא, לפעמים העבדות והחירות הן רק תירוץ. התורה גורמת לנו לדבר על עצם כינון הנרטיב, ועל פסח כמועד שבו העם היהודי מצא לעצמו סיפור. החירות האמיתית שקנינו כשיצאנו ממצרים וזימברנו את התכשיטים שלהם במכת חושך (כל מספר סיפורים טוב הוא קצת גוזמאי, לא?) היא היכולת לספר סיפור.
