כביש 60 סואן בחמש לפנות בוקר. כולם אצים רצים ושועטים באורות גבוהים: מוניות כתומות קטנות, מוניות כתומות גדולות, רכבי טרנזיט לבנים, טנדרים פתוחים של טויוטה, משאיות קלות. הפועלים עומדים קבוצות־קבוצות בצידי הכבישים החשוכים, ממתינים לעמל יומם. היום שלהם מתחיל בחמש ומסתיים בחמש. של היאהוד מתחיל ב־11 ומסתיים ב־11.
משאיות הענק העייפות הזוחלות אף הן בשעות אלו יוצרות פקקים מלאכותיים. הכביש הוא מין רחבת ריקודים חשוכה של אורות מהירים החותכים אותך מלפנים ומאחור, וכשמשאית כזו משתלבת – התנועה הופכת לריקוד איטי: התאוצה נבלמת, המהירות צונחת, ההתקדמות מייגעת. כאילו כדי להכין אותך להמשך היום.
צומתי אל־ערוב וחלחול הומים באשמורת אחרונה כמו בני־ברק בחצות הלילה. פריים־טיים בזמן לא צפוי מאפיין תרבויות שבהן המסמן חזק מהמסומן, והמציאות משנית לסיפור שמספרים עליה. סיפור אסקפיסטי טוב, כך נהוג, יש לספר בשעות שלא מן היום ולא מן הלילה.
קו הרקיע מתחיל להחוויר רק בדרום הר חברון. כך גם האנרגיות. המעבר מאזור עם אוכלוסייה פלסטינית לאזור עם אוכלוסייה בדווית ניכר היטב בדלילות התנועה על הכביש. הבדווים חיים בקצב אחר. רובם לא הולכים לשום מקום, ובטח לא נוסעים.
עשר בבוקר: מעבר הגבול המצרי בטאבה. קחו את כל הבדיחות שאתם מכירים על עובדי מדינה מקומבנים עם קביעות והסתדרות, נפחו אותן לגודל הכי מופרע שתוכלו לדמיין, הכפילו בשבע והוסיפו אפס. שבע תחנות שונות רק בפרוצדורה להעברת הרכב. כל אחת מהן כוללת פקיד בחדר מעושן מסיגריות. בלי מחשב ועם בקשיש. זמני המתנה ממושכים במיוחד נרשמים כאשר א', הוא יוצא להפסקת סיגריה (המנהג הוא שמעשנים אחת בתוך המשרד ואחת בחוץ); ב', נגמר לו הדיו לחותמת, ומחכים לג׳ינג׳י עם המפתח לסטוק של הדיו (סתם. אין מצרים ג׳ינג׳ים); וג', הוא לא קיבל בקשיש.
הזמן נמתח כמו סליים דביק. ההמתנה מייגעת את מי שלא ממהר להנמיך ציפיות. בני זוג עם כל האקססוריז (ראסטות, קעקועים, שרוואלים, פירסינג בכל מקום שאפשר) כמעט מאבדים את זה לקראת אחת. האיש צועק, האישה דורשת לראות את המנהל. אני ניגש אליו ואומר לו, בלחישה כמעט: לא תשנה אותם, אחי. ולעצמי אני מוסיף: לנירוונה לא אכפת אם תגיע אליה בחושה מול הים או במשרדים המתקלפים של הביורוקרטיה המצרית. יש מצב שאפילו תתחיל ליהנות כשתוריד את השאלטר של השעון הפנימי. סיני מתחילה כאן.
מעבר לגבול, מחסומים צבאיים פרושים לאורך הדרך, כל שני קילומטרים כמעט. האיכויות של החומר האנושי לא נגמרות. לאורך כל הדרך אין פקיד, רוכל, תיירן או נותן שירות שלא מנסה לעקוץ אותך: למכור משהו במחיר מופקע, לדחוף מוצר שלא ביקשת, לא להחזיר עודף באמתלה שבדיוק נגמר. אני שוקל להעניק תעודת הוקרה על גילוי אזרחות מופתית או לתת במבה לראשון שלא ינסה למכור לי חשיש או יבקש במבה. מה יש להם עם במבה?
ואחרי כל זה, זה לא באמת מפריע. האונאה הטבועה בשפה ובתרבות לא מעיבה על הקסם של המקום. בסיני חן המקום על המקום, גם אם לא תמיד על יושביו.
אריכות ימים
אני עם "שלושה סוסים" של ארי דה לוקה בשבוע הזה: פרוזה על סיפור אהבה של גנן בן 50. סביב המדורה הזעירה בלילה דביר שולף את הגיטרה ומתחיל לנגן. הקמנצ׳ה והעוּד והדרבוקה מצטרפים מאוחר יותר, וגם העשב שפייגלין לא הצליח לשחרר משחרר את עצמו פה בין הנוכחים. אין כיפות בקהל, אך המוזיקה יהודית ברובה. שיר השירים ופיוטים מיסטיים מרוקאים ולך אלי תשוקתי ושיר הממונה, ולחנים מסחררים רוח ומערבלים מים וחורכים אש ומקרקעים אדמה.
לצליל ולקול בסיני יש זמן, יש אריכות ימים. הקול מעורר הכוונה ומאריך את הזמן. וזה עובד, איכשהו זה עובד. כוח המשיכה של מעגל השירה מנחית גם לוויינים רגשיים מרוחקים. מי בדעת ומי בתשוקה, מי בעתו ומי שלא בעתו, מי במים ומי באש, מי במתינות ומי בחיפזון. הסוד מתגלה, ומכיוון שאין מה לומר עליו יש לשתוק על אודותיו.
ראו כמה יפה כותב לוקה על נטיעה של עץ: "אני הולך בשדה עם עץ תפוח חדש כדי לנטוע אותו. אני מניח אותו, מסובב אותו, מביט בענפים שלו, המרומזים בלבד, שמנסים מקום במרחב שמסביב. שני דברים דרושים לעץ: חומר מתחת לפני האדמה ויופי בחוץ. עצים הם בריות ממשיות, אבל הם מדורבנים בכוחה של האלגנטיות. היופי שנחוץ להם הוא רוח, אור, ציפורים, צרצרים, נמלים, וקו גמר של כוכבים שאליו יכוונו את נוסחת הענפים. המכונה שממריצה בעצים את הלימפה כלפי מעלה היא היופי, כי רק היופי בטבע סותר את כוח המשיכה. בלי יופי העץ לא רוצה. לכן אני עוצר באיזו נקודה בשדה ושואל: כאן אתה רוצה? העץ חש את השוליים, את קווי האופק, ומחפש נקודה מדויקת כדי להגיח. הוא מקשיב לשביטים, לכוכבים, לנחילים. הוא שומע את הסערות על השמש ואת הצרצר שעליו עצמו באותה תשומת לב דאגנית".
האם בחרתי את הקטע החזק ביותר של לוקה? כנראה שלא. בסיני פחות דחוף לכמת ולהשוות. כך או כך, הספר שלו ממחיש לי שסופר גדול הוא לא מי ששולט ככה בשפה, אלא מי שחווה ככה את המציאות.
בלילה השני מצטרף שמאן ישראלי מפורסם, מראשי סצנת השירה המקודשת. על השולחן במרכז המעגל מצטופפות עששיות לצד כלי קטורת ונוצות אינדיאניות. ענני הקטורת מתערבלים באוויר. אחרי טקס הטיהור הכול כבר מעורבב ואין לך דבר שאין לו מקום: "יש לך כנפי רוח" ו־Blessed we are, רבי שלמה קרליבך ושירי מסע פסיכדליים, "ממקומך מלכנו תופיע" ומזמורי ריינבואו. כל הצבעים משלבים ידיים ומסתחררים לאחד.
הבוקר הבא מתחיל מאוחר. "מדריך הטיולים" איברהים עובד בשת"פ עם בעל טנדר־טיוטה־דאעש: זה יודע עברית, לזה יש אוטו, וביחד הם עסק. חוסר היעילות של השניים משווע. הם לא מפרסמים את שירותיהם בשום מקום, וגם אם במקרה תצליחו לתפוס אותם יושבים על קפה שחור חזק בחושה, אין סיכוי שתשכנע אותם לצאת לדרך לפני "שהשמש תרד קצת". איברהים מספר שהמשכורות בסיני נעות בין 400 ל־1400 שקל לחודש, ומי שעובד עם תיירים ממוקם אוטומטית ברף הגבוה גם אם הוא עצלן מאוד. אבל הבטלנות שלו לא נובעת מחישוב שכר מצווה כנגד הפסדה, אלא היא "לשמה": "פה זה סיני, הכול רגוע. בנאדם צריך לחיות. מי שעובד קשה לא חי, לא מאושר".
עוד קטע של לוקה: "אני קורא רק ספרים משומשים. משעין אותם על סלסלת הלחם, מסובב דף באצבע, והוא נח לו על מקומו. ככה אני לועס וקורא. ספרים חדשים הם חצופים, הדפים לא יושבים בשקט כך שיהיה אפשר להפוך אותם, הם מתנגדים וצריך ללחוץ כדי שלא יחזרו ויתרוממו. לספרים שנקראו יש גב מאומן, הדפים שנקראו עוברים ונשארים למטה. אני קורא את המשומשים, כי דפים שהרבו לדפדף בהם והם משומנים מאצבעות, שוקלים יותר בעיניים. כי כל עותק של ספר יכול להשתייך לחיים רבים וספרים היו צריכים להימצא ללא השגחה במקומות ציבוריים ולנוע ממקום למקום יחד עם עוברי אורח שייקחו אותם לזמן קצר. והיו צריכים למות כמותם, אכולי אסונות, נגועים, למות בטביעה מתחת לגשר עם מתאבדים, להיתחב לתוך תנור בחורף, ושילדים יקרעו אותם ויעשו מהם סירות. בקיצור, היה עליהם למות בכל מקום חוץ מאשר משעמום ובשל היותם רכוש פרטי, נידונים כל חייהם למדף".
הישראלים נוהרים לסיני. לקראת סוף השבוע תגיע לחושות קבוצה גדולה של צעירים ומשפחות, ״החברה של עין כרם״, תכשיר את המטבח ותעשה ליל סדר. שיחה עם המקומיים מלמדת שעשרות מתחמי החושות לאורך החוף בתפוסה מלאה, ולא רק בתקופת החגים. התנאים הפיזיים בחצי האי הדרומי לנו מינימליים, אין אטרקציות גדולות, נוסח ההתראות המאיימות של המטה ללוחמה בטרור לא השתנה בעשור החולף, והיחס של הנופשים למארחים יישאר בעתיד הנראה לעין בבחינת כבדהו וחשדהו.
ואחרי כל זה, סיני מעניקה את מה שכל כך חסר לנו בסיר הלחץ הישראלי המבעבע: קצת שקט. שקט פנימי וחיצוני. בטרפת החיים הרועשים שלנו זה לפעמים הרבה מאוד. להניח תפילין בזריחה על הצוק, לחזור על שער הכוונות לפסח עם כפות רגליים טבולות בים סוף, לאתר מערכות כוכבים בשמיים האפלים בלילה ולהימוג בשירת הנשמה מול מדורה. אחרי כל הטוב הזה אפשר בשקט לצאת ממצרים.
