בחודשים האחרונים חווה הציבור הדתי־לאומי משבר פוליטי קשה: פילוג, בנייה מחדש, בחירת מנהיג, איחודים מעוררי מחלוקת, וכעת – בהיוודע תוצאות הבחירות – גם אי הצלחה בניסיון לייצר מפלגה ציונית־דתית נוספת. רבים תוהים בשביל מה בכלל צריך מפלגה מגזרית. בצבא שירתנו כולנו ביחד, גם עם חברים בעלי דעות שמאל קיצוניות, ואף בחיים האזרחיים משולבים בוגרי הציונות הדתית בחברה הישראלית; אז מדוע דווקא בפוליטיקה אנו צריכים ייצוג מגזרי ולא כלל־ישראלי?
מאחורי האמירות השגורות הללו מסתתרות כמיהות חיוביות לשותפות ולאחדות. אך מנין הן צמחו? בערוגות החינוך של הציונות הדתית, אצל מחנכים שזרעו בתלמידים זרעי אמונה, ביטחון בה' ובתורת ישראל, מחויבות לנצח ישראל ומסירות נפש לכלל ישראל. החינוך הציוני־דתי לגווניו, מבית אבא ואמא, במוסדות החינוך ובתנועות הנוער, הוא שנטע בלבבות ועדיין נוטע שאיפות אלו.
מי שפרש מהמחנה, מתוך חתירה להנהיג את כל מדינת ישראל אך בלי להיות מחויב לצורכי המגזר, ביקש להתנתק מהמחויבות "למגזר וצרכיו", ולמעשה גם ביקש להסיר מעלינו מחויבות להמשך החינוך בדרך הזו ולטעינת הדורות הבאים ברוח הגדולה הזו. למצער, מדובר בתפיסה המבקשת לעמעם את המחויבות לשורשינו.
שנית, כשאנחנו אומרים שללא מפלגה ציונית-דתית לא יהיה כוח פוליטי שידאג למוסדות החינוך הציונים־דתיים לגווניהם, לא מדובר בדאגה רק לארבע האמות שלנו אלא בטיפוח הדורות הבאים, כדי שימשיכו וישתלבו בכל מישורי העשייה הלאומית ואף בהנהגת המדינה. הצבת יד על ההגה כאן ועכשיו היא אכן שאיפה בריאה, אבל היד הזו צריכה להיות נטועה בעולם הערכים היוצר את המחויבות הזו. אחרת, אין דרך להבטיח שהיד על ההגה תהיה מחויבת לדרך ולא תסיע את המדינה למחוזות אחרים.
בבואנו לייצג בפוליטיקה הישראלית את העמדות האידיאולוגיות שאנו מאמינים בהן, אין זה צמצום מגזרי אלא מחויבות ואחריות לעתיד האומה בכללותה. כדברי הנביא, "כימי העץ ימי עמי". ככל ששורשי העץ עמוקים ויונקים, כך גזעו, פרחיו ופירותיו חזקים ומתוקים. מי שבשם הרצון להנהיג מבקש להתנער מהמחויבות לשורשים האמוניים ולטיפוח החינוכי־ערכי של העם, סופו שיביא להחלשת גזע האומה ופירותיו.
יותר מזה, מי שיבקש להנהיג בעוז בלא ענווה נמצא פוגע בדרך שאנו חפצים לראות כמנהיגה את עם ישראל ומדינתו. בין יסודות אמונתנו – תפיסת התהליך בגאולת עם ישראל, והתודעה המתחייבת בהסכמה לאומית להמשך התקדמותנו כאומה בארצנו. "ירושלים תיבנה כשייכספו לה כל ישראל תכלית הכוסף" (ריה"ל, סוף ספר הכוזרי).
הציונות הדתית אינה מגזר, אלא תפיסה אידיאולוגית עמוקה של אחדות עם ישראל לחידוש חיי האומה בארצה על פי תורת ישראל, הרואה את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו ושואפת להיות שותפה בכירה, דרך המעשה והיצירה בכל שטחי החיים במדינה. רק כך, מתוך תודעה אמונית עמוקה, אנחנו מבקשים בעתיד גם להנהיג את המדינה, אבל בעוז ובענווה ובשיתוף פעולה עם כל חלקי העם.
המשבר שעברנו החורף מחייב אותנו לבירור דרך, ליותר מחויבות לאחדות ישראל, לחיזוק החיבור של עם ישראל לתורתו ולארצו. כעת, לאחר תוצאות הבחירות, עלינו לחוש עוד יותר את האחריות לכלל ישראל ולערכי הציונות הדתית כאחד. עליי ועל חבריי לסיעה מוטלת החובה לייצג את כל בני הציונות הדתית, לא רק את מי שהצביעו לנו. עלינו לחפש את המאחד, לא את המפריד, בעם ישראל כולו וברצף הציבור הציוני־דתי לגווניו, גם בקרב מי שבחרו לא לשים טב בקלפי.
"מחויבים ליותר" לא הייתה רק סיסמת בחירות של איחוד מפלגות הימין־הבית היהודי, אלא דרך חיים של הנציגים הפוליטיים של הציבור המאמין באידיאה הציונית־דתית, ומחויבות לייצג את כלל בני הציונות דתית לגווניהם; בעוז, בשותפות ובענווה, עד לגאולה שלמה.
