זוהי קריאה לציונות הדתית המתונה והימין הממלכתי לשוב הביתה. כלומר, למצוא בית שמתאים לתכונות ולמידות שאפיינו את הציבור הזה מאז ראשית הציונות. אני מודע לכך שרק שני מנדטים מהציונות הדתית נתנו לנו בכחול לבן את קולם, ואף על פי כן המציאות מחייבת אותי להשמיע קריאה כזו.
היא מחייבת אותי לשכנע את מי שלא הצביעו בעדנו שאפשר לסמוך עלינו, והיא גם מחייבת אותי לייצג את מי שבחר בנו וגם את מי שלא. זו ההזדמנות להודות לחבריי נפתלי בנט ואיילת שקד על תרומתם למדינה, להכיר בהישגיהם כמו גם בשגיאותיהם, להביע צער על מה שאירע להם בבחירות, אבל להמשיך הלאה.
הציונות הדתית במשבר. כדאי להסתכל במראה ולהתמודד. זו לא רק היעלמות מפלגה שייצגה במשך שש שנים חלק גדול מהציבור הזה, אלא גם היעלמות ההגדרה העצמית וערכים מסוימים.
בקואליציה הקרובה יהיה ייצוג של 22 מנדטים לציבור החרדי ולציבור החרד"לי, שנלחמים תדיר מלחמת חורמה בגיוס בנות דתיות, בתחרות בשוק הכשרות, בנישואין ובגיור נוסח צהר. מנגד, לדתיים ליברלים לא יהיה פתחון פה – לתומכי המתינות, למתנגדי כהנא, לפמיניסטיות דתיות, וחשוב מכך: למי שעמדותיו המדיניות ניציות אבל הוא רווי ביקורת על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. המלך יכול להיות עירום, ואין מי שיעז להתריס.
מי שמכיר את השקפתי המדינית יודע שאני מאמין בניהול סיכונים שמרני. שלום הוא שאיפה ברוכה אבל קשה לראות הסכם ממשי באופק, ולא משנה ממה מורכבת תוכנית טראמפ. לדעתי, זהו ההבדל המובהק היחידי בין ימין לשמאל: ניהול סיכונים. זו בעיניי גם הסיבה לכך שרוב הציבור הישראלי מחזיק בעמדות ניציות.
רשימת כחול לבן נבנתה ברוח הפרגמטיות, וכך גם נכתב מצעה, שהייתי שותף ביצירתו: אינטרסים ביטחוניים התיישבותיים משותפים לצד הבנה שלא המחלוקת על הצד המדיני־תיאורטי חשובה, אלא החברה הישראלית, המאבק בשבטיות, הממלכתיות וטוהר המידות של המנהיגות. לכאורה, אלה בדיוק הערכים שעל ברכיהם מתחנך צעיר בציונות הדתית. אך במערכת הבחירות האחרונות נדמה שהציונות הדתית – למעט הפעילים והמצביעים שלנו – עסקה בדבר אחד: תמיכה בנתניהו. ואם נתניהו הוא האידיאולוגיה, אז למה בעצם לא להצביע לנתניהו?
כך זכה נתניהו ב־35 מנדטים (שאחד מהם "שייך" לאיחוד הימין), כמספר המנדטים של כחול לבן. נתניהו ירכיב ממשלה כי אסף די מפלגות שנותנות בו אמון פומבי – אבל גם נותנות את הטון ביחסי דת ומדינה, ביחסי שררה ומוסדות המדינה, ביחס ערכי למנהיגות, שחיתות, נהנתנות ועוד. זו תוצאה שמחייבת חשבון נפש.
מערכת הבחירות הייתה מכוערת במיוחד. לא הפריע לי הקמפיין השלילי, שהדביק את הכינוי "שמאלני" לכל מי שתומך ברשויות החוק והמשפט. גם לא השקרים על תכנון סודי אצלנו לפינוי יישובים. טרדה את מנוחתי התמיהה על שיתוף פעולה בין אנשי הימין מתל"ם לאנשים המצוינים בכחול לבן שביקשו להחליף שלטון בדרך דמוקרטית.
מאז שאני זוכר את עצמי התגאיתי ביכולת של הציונות הדתית להיות גשר בחברה הישראלית. לא לשרוף גשרים. בצבא חשנו באחריות למימוש החיים המשותפים. כור ההיתוך שם היה מורכב מאנשי שמאל וימין ציונים, ישראלים גאים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המולדת. באופן דומה מתנהלים בוגרי הציונות הדתית באוניברסיטה, בעבודה ולפעמים גם, רחמנא ליצלן, בחיי נישואים ומשפחה.
מה הפסול בכך? הוויכוח הפוליטי על איך ייראה שלום, שלכאורה חוצץ בינינו, הוא הרי הדיון הכי פחות חשוב פה, בגדר דיון על המשיח. אך בבחירות האחרונות שוב נעשה ניסיון להציגו כעיקר, וחבל.
להלן הצעתי: הסירו את מסך העשן מאחורי "ימין חזק", שבמבחן ההיסטוריה עשה בסוף כמעשה השמאל. הקשיבו לנו בלב פתוח ובנפש חפצה. אל תזלזלו ב־1.2 מיליוני ישראלים טובים שיצאו להצביע כחול לבן, ובמיליונים שעומדים מאחוריהם בבית. הם אחים שלכם, ישראלים שתורמים למדינה, משלמים מיסים, אוהביה ודואגיה. הם הצביעו לרשימה שבצמרת שלה נמצאים אנשים שהקדישו את חייהם למדינה. רשימה שיש בה בין השאר חמישה נציגים לציונות הדתית, ובולטת בה מפלגת תל"ם עם חמישה נציגי הימין הממלכתי. הם הצביעו כי הבינו שצו השעה הוא החברה הישראלית; שבלי מוסדות מדינה אין מדינה; כי בעיניהם מדינת ישראל חשובה לא פחות מארץ ישראל.
לדעתי, המשבר הנוכחי הוא קריאת השכמה לציונות הדתית, תזכורת לכך שהתפקיד ההיסטורי של התנועה החשובה הזאת נשגב הרבה יותר מהענקת קו הגנה לראש ממשלה כזה או אחר. אנחנו שם, בדבקות ובאמונה, נשתדל להזכיר לכם.
