אט־אט אנו רואים את עם ישראל משתחרר מהגלות. אותה מחלת נפש שנכפתה עלינו, שהבאנו איתנו אחרי אלפיים שנה בייבוא אישי כאיבר נפשי אימננטי, אט־אט נמסה בנו, ואנחנו לומדים מלאכת מלכות ישראל.
כשראש הממשלה אומר "ריבונות" בלי למצמץ, כשאנחנו לומדים לעמוד על שלנו בלי תחושות האשם הנלוות, כשהשיבה לציון, לכל ציון, הופכת לנורמה, שהציונות היא ערך לא מגומגם, כשאנחנו נושמים עמוק יותר, חופשי יותר, ופוזלים פחות למה שיאמרו אומות העולם על נשימה זו, אנחנו מתחילים להשתחרר.
כך גדלתי. בבית של פסח, של חירות ישראל. לא היה גרם גלות בבית הזה. הרגשתי כמו בבדיחה על דוד לוי, שכולם נוסעים הפוך באיילון, וידעתי שאנחנו צודקים. ידעתי, כי היה לי סבא ישראל, לוחם חירות ישראל, שפסח היה החג שלו. זה אולי נשמע כמו סיפור צדיקים עתיק, אבל בי נשבעתי: בליל הסדר נגה ממנו אור נוסף, שהעצים את אורו הרגיל, הטוב. שנתיים לפני מלחמת ששת הימים כתב סבי: "שאנחנו זכינו כך להסב, כבני חורין בארעא דישראל, איך לא נרון בשיר הלל? שלא נשרפנו עם אבות ואמהות בכבשן ואנחנו חיים פה, שבטי גאולים, איך לא ירחב הלב, בברכנו בקול 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'?
"ששוב ישנם פה אבות, יש מי שיגיד, וישנם פה בנים, יש למי להגיד, וישנה הגדה, יש מה להגיד, מהגדת קדומים עד אגדת ההווה, שבכל הימים, שמשכול הלילות, שהיינו שצבאנו אדיר פה כצבא יהושע להכות במצרים ומלכי כנען, שאנו בונים פה ערים לבנינו, לא פיתום, לא רעמסס, לגויי פורעי פרא, כי אם כרמיאל ואשדוד לישראל. שזכינו להיות חיל חלוץ למיליונים שבאו, למיליונים אשר יבואו, איך לא נודה למי שבחרנו לכך, שקידשנו לכך, איך לא נשיר את שירי השירים באהבה רבה ובענוות גאווה, ענווה כלפי אבות מקדם ועד עתה, גאווה כלפי בנים מעתה ועד עולם על שזיכינו, איך לא נשיר הללויה הללויה?
"כי נאה, כי יאה ענווה מול אבות, שקידשו את השם, שקידשו חייהם, שקידשו את הזמן הארוך, הכבד, להיותו גשר פלאים, נישא ותלוי בשלשלת דורות מאב לבן, מאם לבת, גשר אלינו, גשר עדינו, עליו אנו עולים, עליהם אנו חיים את סבלותיהם, על נפשותיהם, על גופיהם המעונים במלחמת הקיום, על גלי תפילותיהם בחלומות הגאולה, על עצבם בימי חול, על יפי שבתותיהם, על סדרי פסחיהם רוויי אימה מבחוץ, רונני אמונה מבפנים, במחשכי כל מצרים ברחובות כל גויים, ובזוהר אורות מבית ומלב.
"גם את זאת נגיד לבנינו כאשר ישאלו מה נשתנה. ואת הקומה המזדקפת ואת הנפש אשר גאה תגאה בגלי שמחת החירות נרכין עמוקות ביראת הכבוד בפני כל הדורות.
"כי מצה זו שאנו אוכלים פה ברווחה היא ספוגת דם ודמע, מדם ילדים טבועים ביאור מצרים עד דם ילדים חנוקים בתנורי מאידנק ועד דם קפואים בשלגי סיביר. תהומות אלה מימין ומשמאל, תהומות דם ודמע, קפאו כנד, ואנו עוברים בהם בחרבה, הבקענו אוקיינוס של דם אבות, של דמע אמהות, לאמר לים הזה סוף ולשיר פה שירה חדשה.
"אכן, דם במצה הזאת. אך לא דם ילדי גויים, כדבר הגויים עמוסי המצפון, כי אם דם שלנו. כל חמץ וכל מצה אשר אכלנו, לא במים נלוש בצקם כי אם בדם קדושים וגיבורים, קדושים שומרי אמונים, גיבורים לוחמי על חירות, ובדמע אמהות בארצות השמד ובארצות השמדה ובדמע אמהות שכולות על קברות חיילי ישראל… (וכאן מספר סבי עליו השלום שהגאולה עדיין לא שלמה, ועל היהודים החיים בגולה עדיין, וחלקם מנועים מלעלות. וגם היום אני שואלת את עצמי, כבכל יום: מעניין מה היה כותב היום. ק"א).
"על כן זה היין ועוד טעם הדם בו, וזו המצה ולא תם החמץ (מלשון החמצה. ק"א), וזו השירה ועוד המרור בה. ואם באנו אל הנחלה, אל המנוחה טרם הגענו. בני חורין ולא כולנו. בארעא דישראל ולא בירושלים ואין הלב שלם (אני מנחשת שגם היום היה כותב את המשפט הזה. אף שהעיר אוחדה שנתיים לאחר כתיבת שורות אלו, ההחמצה של הר הבית פעפעה בו עד יום מותו. ק"א).
"על כן ההלל אך גם עוד תפילה בו: מי שהגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור, יגיענו לגאולה שלמה עם אחינו כל בני ישראל, ורק על גאולתנו בכל הגוף ועל פדות נפשנו נשיר שיר חדש ונודה לגואל ישראל בלבב שלם".
