חשבון הנפש במחנה הכיפות הסרוגות לנוכח הכישלון הפוליטי נע בין שני קצוות. יש שקוראים להתכנסות, לחזרה למפד"ליות הישנה והטובה שמכירה את מקומה, יודעת את מגבלות כוחה ולא חולמת חלומות גדולים מדי. מנגד יש הקוראים לביטול הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית בכלל: לדעתם היא צריכה ללמוד את הלקח ולהיטמע בליכוד.
שני הקצוות הללו שותפים למסקנה אחת: הניסיון של בנט ושקד "לייצא" לציבור הרחב את הציונות הדתית נכשל. על הכישלון הפוליטי אין חולק, אבל בניגוד לדעה הרווחת, הרעיון שעמד מאחורי הניסיון הוכח דווקא כנכון. צריך להבחין בין האידאולוגיה שעמדה בבסיס הניסיון ובין יישומו הפוליטי.
כ־250 אלף קולות, שהם כשמונה מנדטים של הציבור הדתי־לאומי במובנו הרחב, כולל מסורתיים ודתל"שים, ירדו לטמיון – מקצתם בימין החדש ומקצתם בזהות. אבל היא הנותנת: שמונה מנדטים – כמעט כפול מאלה שתמכו במפלגה "המגזרית" – תומכים ביוזמה פוליטית אמונית שפונה בבשורה לציבור הרחב. הם העדיפו אותה גם על פני הליכוד.
מוקד הכישלון הפוליטי נמצא בדינמיקה שנוצרה בין שתי התנועות הללו, הימין החדש וזהות, שלמעשה התחרו ביניהן. התוכנית הפוליטית של נפתלי בנט ואיילת שקד הייתה הגיונית לחלוטין. היא נשענה על שמונה המנדטים האלה, וראתה בהם בסיס לפריצה גם מעבר להם. אבל בנט ושקד לא הביאו בחשבון את זהות ומשה פייגלין. אף אחד לא הביא אותו בחשבון. שום כתובת לא הייתה רשומה על הקיר. אבל הוא היה שם, כל הזמן, ואז פרץ ושיבש את תוכניתם הפוליטית של בנט ושקד. בעסקים קוראים לכך "פורס מג'ור" – כוח עליון לא צפוי, שמופיע משום מקום והורס את התוכניות.
הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי הייתה אמנם בעייתית מאוד, אבל לא בה נעוץ שורש הכישלון. היא רק התחילה את הדינמיקה שלו, כשגרמה לזעזוע בקרב הציבור שהיה אמור להיות הבסיס הפוליטי שלה והפך בהמשך לבסיס של זהות: צעירים, מסורתיים ודתל"שים. אבל לא רק הבסיס החברתי־פוליטי אלא גם הבסיס האידאולוגי היה משותף. שתי התנועות היו ניסיון של הציבור האמוני "לצאת אל העם", על בסיס הזהות היהודית – בניגוד לזו הדתית – ומתוך ההתנגדות לכפייה. שתיהן חפצו להביא בשורה חדשה, שמאחדת חילונים ודתיים.
זהות סחפה אליה כשלושה מנדטים שכבר הופיעו בסקרים כתומכי הימין החדש, אבל נזקה היה הרבה יותר מכך: היא הוציאה את הרוח ממפרשי היוזמה של בנט ושקד. היא גרמה להם לאבד את המומנטום הפוליטי החיובי הראשוני שלהם. מסקרים של 8־10 מנדטים הם מצאו את עצמם במאבק הישרדות מתיש באזור של חמישה־שבעה מנדטים. הם נתקעו. התנופה אבדה ואיתה גם הקסם. אחוז החסימה איים ויצר לחץ. בנט ושקד מצאו את עצמם בהתגוננות, נאבקים על עצם קיומם, במה שנקרא בלשון הצבאית "שטח הריגה", מותקפים משלושה צדדים: מזהות, מאיחוד מפלגות הימין ומהליכוד.
המצוקה השכיחה את המסר המרכזי שלהם, שבסיסמת הבחירות המקורית עדיין הופיע: "יהודישראלימני". קודם כול "יהודי". בנט התחפר במנהרות של עזה, שקד שקעה במסדרונות משרד המשפטים, והרוח הגדולה נמוגה. כך גם הבשורה. נוכח המומנטום השלילי, לא רק שציבור היעד לא הצטרף אלא גם מי שתמך בהתחלה עזב ונטש, ובעיקר בישורת האחרונה. כתוצאה מהדינמיקה הזאת נשרפו לא רק הקולות של זהות אלא גם אלה של הימין החדש.
אבל יש סיבה עמוקה יותר לכישלונם של בנט ושקד, והיא נעוצה ברעיון של הזהות היהודית. פייגלין הציג אותו בצורה משובשת, "שבורה", בתוהו. הימין החדש עשה זאת בצורה בוסרית לחלוטין. בנט ושקד חסרו את העומק התורני והאידאולוגי שהתחייב כדי להוציא את יוזמתם לפועל. ה"יציאה אל העם" של הציבור הדתי־לאומי מחייבת עמקות תורנית גדולה אף יותר מעצם ההתכנסות במפלגה מגזרית. לפייגלין לא הייתה עמקות כזאת. בנט ושקד הציגו אותה בצורה מדולדלת ושטחית, וזה מה שעמד בבסיס כישלונם. זה גם מה שלא אפשר להם להתמודד עם התקפותיו של פייגלין, שבא עם אידאולוגיה סדורה, גם אם בעייתית מאוד.
שמונה מנדטים בציבור שלנו כמהים למשהו חדש באמת. הם צמאים לחיבור לציבור הרחב, ומחכים לבשורה שתבוא מהציבור האמוני ותדבר על חברה יהודית ולאו דווקא דתית. מי שמסיק מן הכישלון הפוליטי הזה שליוזמה כזאת אין מקום בעתיד, ושעלינו להסתגר בתוך עצמנו או לחלופין להיטמע בליכוד, לא מבין את משמעות אובדן שמונת המנדטים האלה. יש לנו אמנם צורך במפלגה דתית שתהיה הבסיס התורני־אמוני של "היציאה אל העם", אבל שמונה מנדטים שלמים מעידים שיש אצלנו גם תביעה, והרבה יותר מקיפה, ליוזמה פוליטית מהסוג של הימין החדש וזהות. הפעם היוזמה הזו עלתה בתוהו, אבל כבר לימדונו חז"ל שכך הוא סדר הדברים: "תוהו קודם לתיקון".
