בתפקידה כשרת המשפטים פעלה איילת שקד בחוכמה כשניסתה לשנות את השיטה, במקום להיאבק ערכית נגד הליברליזם השולט במערכת המשפט הישראלית מאז עידן אהרן ברק. לכן היא מינתה שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, הקלה עם חייבים ופושטי רגל, חייבה תשלומי אגרות מופקעות בתובענות ייצוגיות, הטילה אגרות מיותרות על בקשות ביניים כדי להקל על השופטים והתאגידים, ושינתה את סדרי הדין האזרחי בתקנות שכתב איש אחד, השופט משה גל, תוך פגיעה בציבור המתדיינים ומתן כוח בלתי מוגבל לשופטים בניגוד לשיטתנו המשפטית האדוורסרית.
לדידה של שקד, תשלומי האגרות בתובענות ייצוגיות נועדו כנראה להיטיב עם תומכיה העשירים, ואכן האגרות הקטינו בכמחצית את כמות הייצוגיות, המועילות לציבור הרחב. גם אם הכוונה שלה הייתה טובה, הרי שהאפקט המצנן של האגרות היטיב עם הטייקונים על חשבון האזרח הקטן.
הרפורמה בסדרי הדין האזרחי התאימה להשקפת עולמה הקפיטליסטית הרדיקלית של שקד המתנערת מאחריותם החברתית של העסקים. שכן מדובר בהסטה של נקודת האיזון מזכות הגישה לערכאות לכיוון שיקולים של משאבים ציבוריים, כך שתיק ששווה מיליונים לא יידון כמו תיק ששווה אלף, חרף הכלל התלמודי המושרש של ״דין פרוטה כדין מאה״.
לא בכל שינוי פנימי בתפקוד מערכת המשפט כשלה שקד. היא הצליחה לממש את ערכיה כנציגת ימין בהעברת הדיונים על זכויות הפלסטינים בקרקעות יהודה ושומרון מבג״ץ לערכאות מחוזיות, הקשתה על עובדים פלסטינים למצות את זכויותיהם מול מעסיקים ישראלים בהטלת ערובה כתנאי להליך בבתי הדין לעבודה, ומינתה מאות שופטים חדשים למערכת וגיוונה אותה חברתית.
אך כישלונה המובהק של שקד היה בשיתוק שאחז בה בבואה לנער את שורות המערכת שעליה הופקדה: הפרקליטות ומערך הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה. שקד נכשלה בבואה לקצץ בכנפי הסמכויות שפרקליטי המדינה הצמיחו ברבות השנים מעל ראשו של הדרג המדיני המתחלף והנבחר. שקד כשלה בהפרדת הכובעים השונים שחובש היועמ״ש – מחד גיסא, יועץ משפטי של הממשלה ומאידך גיסא, המעמיד לדין פלילי את חבריה. אבל בכך כשלה שקד כמו קודמיה בתפקיד, הפרופסורים יעקב נאמן ודניאל פרידמן. אלא שבמשמרת של שקד, טיפולה הכושל באי הקמת ועדת חקירה על השחיתות לכאורה של רות דוד או באי פיטוריה של דינה זילבר, היה צורם. במקום לאמץ את הקודיפיקציה האזרחית לתוך המשפט הישראלי, ובמקום להקים בית משפט לחוקה ולחזק את הסנגוריה הציבורית כדי להחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט, עסקה שקד בעיקר במלחמות קטנות.
שקד לא השכילה להבין כיצד דווקא בתקנותיה העניקה למעשה פטור מלא לבית המשפט העליון ממתן נימוק לדחיית ערעור. בכך היא קיבעה במסמרות את הפיכת בית המשפט העליון למכריע הלאומי במחלוקות ערכיות.
מכאן גם ברור באילו תהליכי עומק יצטרכו לטפל המועמדים הבאים לתפקיד שר המשפטים – יריב לוין או בצלאל סמוטריץ', שניהם עורכי דין שבאו לכנסת מהפרקטיקה – יחד עם יו״ר לשכת עורכי הדין: השבת משוב השופטים בקרב עורכי הדין, שהפעם ייערך באופן מעמיק ומכבד כדי לקדם שופטים בעלי מזג שיפוטי והגינות דיונית, ולהביא לניקוי האורוות מכל מי שלא מאפשר דיון הוגן באולמו, לא קורא לעומק את כתבי הטענות, חוטא באבטלה סמויה ובעודף דחיינות במתן החלטות, מענה את הדין או מתעמר במתדיינים, וכל מעייניו בניקוי שולחנו.
שר המשפטים הבא יצטרך גם לתקן את מה ששקד קלקלה ועדיין ניתן לתיקון: לבטל את האגרות על ייצוגיות, להסיר את התקנות הבעייתיות על סדרי הדין החדשים, ולתקן את התקנות באופן שתבוטל הלכת חניון חיפה שאפשרה לשופטי בית המשפט העליון זמן פנוי לעסוק בכתיבת דיסרטציות ארוכות בסוגיות ערכיות במקום לפתור סכסוכים בין אזרחים בערעורים. החזרת אמון הציבור הנשחק במערכת המשפט צריכה לעמוד בראש מעייניו של שר המשפטים הבא. כדי להצליח עליו להיות עצמאי, שקול ונטול רבב.
אורי ישראל פז הוא עורך דין ירושלמי המתמחה במשפט מנהלי ובדיני עבודה
