מהותו של חג הפסח היא החירות, חירותם של בני ישראל מעול השעבוד המצרי. הניצחון של העבדים על משעבדיהם נזכר לאורך ההיסטוריה לא רק בקרב צאצאיהם, אלא גם באנושות כולה, ובאופן מיוחד אצל העם האמריקני. האבות המייסדים של ארה"ב נמלטו מאימת מלחמות הדת של אירופה אל העולם החדש, שבו קיוו למצוא את חירותם. זה שורש ההזדהות של רוב האמריקנים עם הסיפור היהודי לאורך הדורות. מאות שנים אחר כך אימצו השחורים של אמריקה את האתוס של יציאת מצרים כמודל לשחרורם מהשעבוד ללבנים, צאצאי המשועבדים שהפכו למשעבדים. מנהיגם, מרטין לותר קינג, נרצח באפריל 1968, ימים אחדים לפני שהיה אמור לחגוג את סדר הפסח עם בעל בריתו היהודי, הרב אברהם יהושע השל.
גם מערכת הבחירות שהסתיימה היא ביטוי אדיר של חירות. רק במשטר דמוקרטי יכולים בני אדם לבחור באופן חופשי את המנהיג והמפלגה המועדפים עליהם. לכאורה, ההיגיון מחייב שגם במשטר הדמוקרטי תהיה עדיפות למי שמציעים כמה שיותר חירות לפרט, כמו למשל מפלגת זהות.
אבל יציאת מצרים היא רק תחילת הדרך. כעבור שבעה שבועות היא מגיעה לשיאה במעמד הר סיני. המשוחררים הטריים מקבלים על עצמם עול חדש, עול מצוות. האם הוחלף שעבוד אחד באחר? חז"ל אמנם אמרו ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", אבל לא התיימרו לטעון ש"אין לך בן חורין אלא מי שמחויב במצוות". העיסוק האינטלקטואלי אכן חופשי מאוד. אבל אי אפשר לטעון שהמחויבות למצוות היא ביטוי של חירות.
מתח דומה נמצא גם בחוק האזרחי, ביחס לחוק היסוד המכונה "כבוד האדם וחירותו". האומנם אלה שני מונחים חופפים? יש כמובן זיקה בין חירות לכבוד האדם, אבל יש ביניהם גם מתח. בסוגיות כמו התאבדות או זנות, יש מתח ברור בין השקפה ליברלית שתתיר לאדם לעשות בגופו ככל העולה בדעתו ובין השקפה הומניסטית, המצפה מהאדם עצמו, או מחבריו, למנוע ממנו פגיעה בחייו או בכבודו. המתח מתבטא במיוחד בשאלות חברתיות־כלכליות, שיש בהן הבדל עמוק בין האתוס האמריקני לאתוס היהודי־ישראלי. רבים מהאמריקנים מתקשים להעלות בדעתם שהמדינה תחייב את האזרח להפריש מכיסו למען ביטוח בריאות או פנסיה. אבל אתוס הערבות ההדדית היהודי גרם לכך שבישראל חוקקו בעשורים האחרונים גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי וגם חוק פנסיה ממלכתית.
בעומק העניין אפשר לומר שהתרבות המערבית שאבה הרבה מהאתוס היהודי, אבל גם התרחקה ממנו, במיוחד בעשורים האחרונים, כשהעדיפה את שיח הזכויות של החירות על פני שיח האחריות של כבוד האדם. דוגמה מובהקת לכך היא ההבדל לגבי משמעות תהליך ההתבגרות. באתוס המערבי התבגרות פירושה קבלת זכויות: הזכות לשתות אלכוהול, הזכות לבחור, הזכות לנהוג. באתוס היהודי התבגרות פירושה קבלת אחריות: להמשך המסורת הלאומית, הדתית והמשפחתית, וגם לזכויות היסוד ולכבוד האדם של כלל בני החברה. ומכיוון שהפרט, ואפילו התארגנות רבתי של פרטים שעניינה עשיית רווח, אינם יכולים להבטיח מתן שירותים בסיסיים למי שכספם אינו מספיק לכך, נדרשת ערבותה של המדינה בעזרת כספי המיסים שלנו. רוצה לומר: משה רבנו כנראה לא היה מתלהב ממשה פייגלין.
שורה תחתונה: החירות היא תנאי הכרחי לקבלת אחריות. אדם משועבד לא יכול ולא נדרש להיות אחראי לשום דבר, מלבד מילוי חובותיו למשעבד. אבל זה בבחינת אמצעי, לא יעד. היעד הוא האחריות לכבוד האדם, בכל רמותיו של המושג הזה: כבודו כפרט בעל זכויות; כבודו כבעל זהות מגדרית, מינית, לאומית, דתית או רעיונית משלו; כבודו כיצור היחיד המוכר לנו המסוגל להגיע לגבהים רוחניים שמעל לצורכי הקיום הבסיסיים.
בעומק העניין, כל הערכים שמבטאים את המתחים של חיינו – יהודית ודמוקרטית, ביטחון ומוסר לחימה, חופש ביטוי וצנעת הפרט – כולם ביטויים של כבוד האדם. הכלל "דרך ארץ קדמה לתורה" אמנם אומר שהערכים האוניברסליים קודמים לערכים הייחודיים, אבל הוא לא מבטל את חשיבות הערכים הייחודיים. בכל מקרה של התנגשות יש צורך להכריע לגופו, לפי המתח הייחודי המתגלה בו.
