התיאורים הדרמטיים מטעים, טוען הרב בנימין לנדאו בספרו "ושם נעלה וניראה" שבהוצאת מכון המקדש (415 עמ'). עיר הקודש הייתה אמנם מלאה בהמון אדם ברגלים, אבל המספרים שנוקטים המקורות נופחו במתכוון ללא שיעור, מה שבשפה החז"לית קרוי "לשון גוזמה". התייחסות אליהם כפשוטם מביאה לאבסורד.
"פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר לכוהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם שישים ריבוא זוגי כליות, כפליים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם" (תוספתא פסחים ד, יב).
לפי המקור החז"לי הזה, בשנה ההיא הוקרבו בעזרה 1.2 מיליוני קורבנות פסח. הברייתא ממשיכה ואומרת שעל כל פסח ופסח היו מנויים לכל הפחות עשרה בני אדם; ולפי זה מניין המקריבים בפסח ההוא עמד על לפחות 12 מיליון. לפי המשך המקור הזה נקרא החג ההוא "פסח מעוכין", בשל העומס האנושי הבלתי אפשרי בעיר ובהר. במדרש איכה רבה אף מפליגים מעבר לכך וטוענים שעל כל קרבן כזה נמנו לא פחות ממאה בני אדם, מה שמנפח את מספר עולי הרגל לנתון בלתי־הגיוני של 120 מיליון נפש.
תיאור שמזכיר מאוד את המעשה החז"לי הזה, וכנראה אכן מדבר על אותו הפסח ממש, מובא בכתבי יוסף בן מתתיהו. ב"מלחמות היהודים עם הרומאים" (ו, ט, ג) מספר יוספוס על חג הפסח של שנת 66 לספירה, שבמהלכו פרץ המרד הגדול, מרד החורבן. מתברר ממנה שהספירה הממלכתית של היהודים הייתה בכלל צו של הנציב הרומי בסוריה הגדולה, קסטיוס גאלוס. עורך המפקד, אגריפס המוזכר בחז"ל, הוא אגריפס השני, בנו של המלך אגריפס הראשון ונינו של הורדוס, שקיבל מידי הרומאים את סמכות ניהול המקדש. לפי יוספוס העלה מניין הקורבנות שבאותו הפסח, אחד האחרונים שנחוגו כהלכה מאז ועד היום, ששלושה מיליון יהודים חגגו אותו בירושלים.
"ואמנם לא נבצר מירושלים להכיל המון עצום כזה", כותב בן מתתיהו. "והדבר הזה נגלה כאשר מנה קסטיוס את היהודים. והנה הגיע החג הנקרא פסח, אשר בו יהודים מקריבים זבחים, והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים, כי לא יכול אדם לאכול מבשר הקרבן לבדו ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש. והכוהנים מנו את הזבחים ומספרם היה 25 ריבוא וחמשת אלפים ושש מאות".
יוספוס נוקב אם כן במספר 255,600 קורבנות. לנדאו אינו מקבל את המספרים שנקב יוספוס כנתונים ממשיים, ובוודאי שאיננו מקבל את המספרים של מקורות חז"ל הגדולים לאין שיעור. שטחה של ירושלים בסוף ימי בית שני, הוא מציין, היה בערך שני קילומטרים רבועים ואילו השטח המקודש שבו אפשר היה לאכול את הפסח קטן עוד יותר. "קשה מאוד לתאר מיליונים רבים של אנשים חיים בשטח מצומצם זה במשך כמה ימים", הוא כותב. "מדובר בצפיפות עצומה. כשישה בני אדם בכל מטר מרובע".
אבל זה עוד כלום לעומת הקושי של מקריבי הקורבנות להידחק בעזרת המקדש בשעת ההקרבה. גם אחרי החלוקה של השוחטים לשלוש קבוצות, שלוש כיתות כפי שהן מכונות במקורות חז"ל, זו עדיין מציאות בלתי אפשרית. לפי חישובו של לנדאו, בעזרה קיים מקום בדוחק לכעשרת אלפים מקריבי פסח לכל היותר. לפי המקורות שצוטטו, לעומת זאת, נכנסו אליה בכל פעם יותר מחצי מיליון איש. אם "נזרום" עם דברי חז"ל ללא ערעור נצטרך להניח שבכל מטר מרובע בעזרה נדחקו ברגע נתון לא פחות מ־140 איש עם 140 הכבשים שלהם. לפי המספרים שנקב יוספוס הצפיפות יורדת אמנם באופן דרמטי, אך היא עדיין בגדר הבלתי אפשרי.
אגב מספרים אסטרונומיים, לנדאו מזכיר את הנאמר במדרש איכה רבה (א, ב), שלפיו מספר יושבי ירושלים ערב החורבן עמד על קרוב לחמשת אלפים מיליארד נפש (4,777,475,400,000): "עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים, וכל פלטיה ופלטיה עשרין וארבעה מבואות, וכל מבוי ומבוי עשרין וארבעה שווקים, ועל כל שוק ושוק עשרים וארבעה שקקים, ועל כל שקק ושקק עשרים וארבעה חצרות, ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים, וכל חצר וחצר הייתה מוציאה כפליים כיוצאי מצרים".
ובקיצור, לדעת לנדאו אין לראות במספרים המובאים במקורות הללו נתוני אמת. להערכתו, משלל נימוקים, עולה שכלל קורבנות הפסח עמד גם באותה שנת שיא, 66 לספירה, על פחות משלושים אלף.
מספר לא רחוק מזה, מזכיר לנדאו, מופיע גם בתנ"ך. בדברי הימים (ב, לה, 7־9) מתוארת הקרבת הפסח בימי המלך יאשיהו. לפי האמור שם המלך ושריו תרמו אז את כלל הקורבנות הדרושים: "וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים לכל הנמצא למספר שלשים אלף… אלה מרכוש המלך. ושריו… נתנו לפסחים אלפים ושש מאות. …שרי הלויים הרימו ללויים לפסחים חמשת אלפים".
חיבור פשוט מביא לכך שבערב הפסח באותה שנה נדירה, במעמד אדיר ממדים שעל פי הכתוב בהמשך "לא נעשה כמוהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל", הוקרבו בסך הכל 37,600 קורבנות פסח בעזרה. ייתכן שבבית ראשון לא שחטו את הפסח דווקא בשלוש כיתות אלא אולי ביותר, מה שמאפשר להגדיל מעט את מספר קורבנות הפסח האפשריים עד לארבעים אלף. מכאן ועד למספרים המופרכים שיוספוס וחז"ל נוקבים, טוען לנדאו, המרחק רב. הוא מעריך בזהירות שמספרם המרבי של עולי הרגל בערב הפסח עמד על כחצי מיליון איש. "ואם נניח שבשנים מסוימות עלה המספר הממוצע של מנויי הפסח עד לכשלושים־ארבעים איש לקרבן יחיד, הרי אפשר שמספר עולי הרגל כולל תושבי ירושלים עצמם התקרב למיליון בני אדם".
ומה יהיה בימינו, כאשר בוודאי תעלה דרישה להגעת מספרים גדולים בהרבה לירושלים ולחצר המקדש? לנדאו בהחלט מתייחס לכך: "מקובל להעריך שבשלהי ימי הבית השני היו כמה מיליוני יהודים בעולם; ולפי הערכתנו על מניין עולי הרגל – נמצא שרובם הגדול לא עלו לרגל. בימינו בעיית הצפיפות צפויה להיות חמורה בהרבה. כדי שכל ישראל יוכלו לעלות לרגל כמצוות התורה יהיה הכרח להרחיב את גבולות ירושלים המקודשת, וכדי שכל ישראל יוכלו להיראות בעזרה לפני ה' ברגל ולהביא את קורבנותיהם, יהיה הכרח להרחיב את גבולות העזרה".
לנדאו מציע שהעניין יועבר לבית הדין הגדול העתידי, שיאפשר את הרחבת גבולות חצר המקדש וכן את תחומי ירושלים המקודשת שאפשר לאכול בה את קרבן הפסח, וזאת כדי לעמוד בנהרות האדם העצומים שעתידים לשטוף את העיר במועד הזה.
השנה כנראה זה כבר לא יקרה, אבל מי יודע? אולי בזו הבאה.
