הרכבת היא אמצעי תחבורת ההמונים היעיל ביותר, ובישראל הוא תנאי שבלעדיו אין קיום לאפשרות לגור בפריפריה ולהגיע לאזורי העבודה בקלות ובמהירות. בכך הוא מאפשר לציבור רחב לרכוש דיור ולהתפרנס. השבתת הרכבת במפתיע פוגעת ביכולת ההסתמכות על אמצעי התחבורה הקריטי הזה, ולכן פוגעת בעובדים ובמעסיקים.
ביום שישי שעבר הופסקה תנועת הרכבות למשך שעה וחצי במהלך הבוקר. גם ביום ראשון, שלוש רכבות בוטלו מאשקלון לכיוון צפון, ומאות נוסעים נותרו על הרציפים. הוסיפו לכך את השיבושים הקשים ברכבת בעקבות פתיחת הקו החדש לירושלים, ובשל תקלות איתות ו"מחלות" מסתוריות שתקפו את הנהגים, ותקבלו תוהו ובוהו תחבורתי.
הדבר דורש שינוי מדיניות מוחלט מצד שר התחבורה. מדינה שלמה נתונה לגחמות ועד עובדי הרכבת, שעל פיו יישק דבר. אם הם קמו במצב רוח טוב, הרכבת תפעל; אם החליטו כי הם רוצים שיפור בתנאי עבודתם או סתם מעוניינים להסתכסך עם הנהלת הרכבת – הקרונות יעמדו דוממים.
עם כל הכבוד לוועד, הוא לא מייצג עובדים מוחלשים אלא עובדים שמרוויחים משכורות מכובדות ומעלה. במקום לייצג את רווחת העובדים, הוא מתבלבל ומנהל את הרכבת במקום ההנהלה. הוועד ביזה פעם אחר פעם צווים מפורשים של בתי הדין לעבודה, ו"גילה" שיטה חדשה להשבתה ללא סכסוך עבודה וללא התרעה: "מחלות" המוניות שפורצות לפקודתו, וברצונו "נעלמות".
חופשת מחלה נועדה לסייע לתת לעובד מענה רפואי. במצב המשפטי של היום אי אפשר לדעת מהי אותה "מחלה" שמדווחים עליה בכל פעם עובדי הרכבת, תמיד בקבוצות. נראה שיש מקום להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד הנוקטים שיטה הזו והעומדים מאחוריה, שכן מדובר, לכאורה לפחות, בקבלת דבר במרמה, הפרת אמונים, גרימת נזק במזיד, הונאה ועוד. למרבה הצער, ולא לראשונה, שר התחבורה אינו נוקט את האמצעים הדרושים ולא מגן על האזרחים.
בדו"ח הכספי של רכבת ישראל לשנת 2018 דווח על הרעה משמעותית בתוצאות הכספיות, עם הפסד נקי של 340 מיליון שקלים כמעט. חלק מכך הוא באשמתו הישירה של שר התחבורה, עם הפתיחה המוקדמת של הקו לירושלים לפני השלמת עבודות ההקמה, מה שדרש ביטול קווים ונסיעות. אך סכסוכי העבודה הבלתי נגמרים מול ועד העובדים תרמו תרומה משמעותית להפסד.
"משרד התחבורה אינו משמש הגורם המרכזי שמוביל את קידום ענף התחבורה הציבורית", קבע מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא, בדו"ח מיוחד שפורסם בחודש שעבר. צעד הכרחי כדי לקדם את התחום הוא הכרזה של שר התחבורה, שמכהן כבר עשור בתפקיד, שהמדינה כשלה לחלוטין בהתמודדותה עם הסחטנות והפרת החוק של ועד עובדי הרכבת. הגיע הזמן לקבל החלטה אמיצה ולהפריט את הרכבת.
אחרי 10 שנות התעמרות בציבור הרחב וגרימת נזק כלכלי למדינה ולאזרחים, על השר להתעורר, לקחת את המושכות לידיו, ולהודיע מיד על הליך יעיל ומזורז שבו תצא הרכבת מאחיזתו המשתקת של הוועד באמצעות מכרז הפרטה, שבמסגרתו המדינה תחייב את הזוכה לפתח באופן מזורז את מסילות הרכבת ולהגדיל את מספר התחנות בפריפריה. רק כך נצליח להימנע מעוד שנים ארוכות של סחבת וחוסר יעילות, לחסוך תקציבי ענק ולשפר באופן משמעותי את השירות לאזרח. שינוי כזה יכול להביא עמו פעילות תקינה ורציפה של הרכבת לצד בטיחות גבוהה יותר, הפחתת עלויות לציבור והגברת נגישות לכל האוכלוסייה.
איני מציע הפרטה בסגנון "פייגליני", הנובע מתוך תפיסת עולם ליברטריאנית חסרת רגישות לחלש. ועדי עובדים אינם דבר שלילי ויש להם חשיבות בהשגת תנאים סוציאליים הכרחיים. אך כאשר ועד עובדים מתבשם משיכרון כוחו, מנסה לנהל את הארגון לרצונו ולוקח את כל המדינה כבת ערובה – הוא אינו יכול לטעון שהוא מסוגל לפתור את הבעיות הקשות והיסודיות שיצר.
הגיע הזמן להורות על התחלת הליכים להפרטת הרכבת, ובינתיים לפעול ביד נוקשה מול כל הפרת חוק מצד ועד עובדי הרכבת. אחרת, המצב רק יחמיר. נכון, סביר להניח שמהלך כזה יביא להשבתה ולמאבק מצד הוועד וגם ההסתדרות. ועדיין, עדיף לסבול פעם אחת ולדעת שיש תקווה ועתיד לרכבת בישראל, ולא להתעלם ולהשאיר את המצב כפי שהוא.
