שוב ושוב מצליח הנשיא ראובן ריבלין לכבוש את לב העם, ובצדק. הוא חם, משעשע, דובון אכפת לי בחליפה מעונבת. השבוע הוא סחף את הרשתות החברתיות אחרי שהגולשת רות אלבז צייצה בטוויטר "מישהו יכול לבדוק אם רובי ריבלין רוצה להיות סבא שלי?"; הנשיא מצידו הגיב לה ישירות והזמין אותה לכוס קפה בעתיד הקרוב. על הדרך ביקש מאזרחי ישראל להיות רגישים לסבים ולסבתות שלהם, ולהרים אליהם טלפון לכבוד החג.
ריבלין הוא איש של חיבורים. כשהוא מדבר על הצורך באיחוי הקרעים בעם, אפשר להאמין לו שהדבר בנפשו. "נאום השבטים" שנשא ביוני 2015 בכנס הרצליה, במלאת שנה לכניסתו לתפקיד הנשיא, קרא לשינוי התפיסה החברתית בישראל. ריבלין ביקש אז להשתחרר מתפיסת "הרוב והמיעוט", ולעבור לתפיסה של שותפות. כך, לשיטתו, גם מיעוטים שאינם השבט החזק והדומיננטי – קרי, כל מי שאינו יהודי־חילוני – ירגישו חלק מהמרקם הישראלי. הנאום המפורסם עורר דיון ומחלוקות, אבל אפשר היה לחוש שכשריבלין מצהיר כי "תהום תרבותית, דתית וזהותית פעורה בין המגזרים ומאיימת על החברה הישראלית", הוא באמת מודאג.
מוסד הנשיאות נתפר בדיוק למידותיו של ריבלין – מידות טובות של ירושלמי פשוט ואליטיסטי כאחד. אוהד כדורגל ואיש ספר. איש משפחה שדלתו פתוחה לקהל הרחב. כל כך פתוחה, עד שהוא מואשם כי איבד קשר עם בית גידולו הפוליטי. כזכור, ריבלין הוא בית"ריסט אמיתי, איש ימין שבתקופת ההתנתקות לא היסס לצאת נגד ידידו הטוב אריק שרון, ולא בגד בערכיו הציוניים. עם זאת, כבר בשנתו הראשונה כנשיא הוא הספיק לבטל הופעה של עמיר בניון במשכן הנשיא, בגלל שיר סאטירי בשם "אחמד אוהב ישראל"; הוא התנגד פומבית לחוק הלאום, כשהליכי החקיקה עוד היו בחיתוליהם; ולאחר הרצח בדומא כתב הנשיא בדף הפייסבוק שלו: "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש".
כאישיות ממלכתית מבקש ריבלין, בצדק, לחבר בין חלקי העם ולמנוע אפליה נגד מי מהם. מראשית כהונתו ועד היום הוא מבקר את אובדן הממלכתיות, שאכן הפליגה מאיתנו והלאה למחוזות מבישים, וקורא לטיהור השיח הציבורי שמטנף את הרשתות החברתיות המגיעות אלינו עד לכף היד. אכן שינויים כאלה הם קריטיים, והם צריכים להתחיל מלמעלה, בחלונות הגבוהים, תוך מתן דוגמה אישית. החיבור בעם חייב להתחיל בראש. נניח, אצל רובי ריבלין.
טענה אחת, שתי תגובות
מערכת הבחירות שהלכה מאיתנו לטובה, הייתה רוויה מתחים ומחלוקות מוקצנות, ששירתו את כל הצדדים. אבל על עובדה אחת לא היה ויכוח: נשיא המדינה לא שש להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. די להשוות את תגובתו של ריבלין לאזכור העובדה הזו. כשגבי אשכנזי רמז שריבלין יעדיף להעניק לבני גנץ את המנדט להרכבת הממשלה, מבית הנשיא ענו בממלכתיות והבהירו שהנשיא "יקבל את החלטתו על פי תוצאות הבחירות ובהתאם להתייעצויות שיערוך, כפי שעשה כל נשיא ונשיא לאורך השנים". כשנתניהו טען את אותו הדבר בדיוק, בית הנשיא הגיב בזעם לא מוסתר: "זהו ניסיון נוסף להטיל דופי בשיקול הדעת של נשיא המדינה באשר למימוש סמכותו החוקית. הנשיא יקבל את החלטתו כלשון החוק וכרוחו, כפי שעשו כל נשיאי ישראל בעבר. זהו ניסיון בזוי נוסף לפגוע באמון הציבור בהחלטתו הממלכתית של הנשיא לאחר הבחירות". מצא את ההבדלים.
לא תמיד היה שסע עמוק כל כך בין נתניהו לריבלין. הנשיא אמנם נמנה עם מחנה דוד לוי כשהתמודד מול נתניהו על תפקיד יו"ר הליכוד, אך ב־2006 כבר נענה ריבלין לבקשתו של נתניהו לעמוד בראש מטה הבחירות של המפלגה. רק אחר כך, כשראש הממשלה השאיר אבק למתחרים ואף סיכל את צמיחתו של כל יורש פוטנציאלי, נעכרו היחסים בין השניים. סיבות רבות הוזכרו לאורך השנים כעומדות בבסיס הקרע הזה, אלא שכל זה לא חשוב באמת לאזרח הפשוט. מה שרואה העם היושב בסלון הוא חמיצות הדדית שמוגשת לו מכיסאות השורה הראשונה של כל טקס וטקס. שוב ושוב – בשידור ישיר מהר הרצל או ממשכן הנשיא, ואפילו משגרירות ארה"ב החדשה בבירה – יושבים זה בצד זה נשיא המדינה וראש הממשלה שלה, ומתחרים ביניהם במדד העוינות. שפת הגוף של השניים משדרת חלחלה הדדית, בוז וזעם לסירוגין. חיוכים לעולם לא נמצא שם.
בראשית העשור יזם נתניהו ארוחת ערב מרובעת, בהשתתפות אשת ראש הממשלה ורעיית הנשיא, ללא הועיל. בשנה שעברה תכנן שמעון בוקר, יו"ר מועצת סניף הליכוד בבאר־שבע, לערוך ביניהם סולחה לכבוד יובל השבעים למדינה, אבל גם זו לא התממשה. לא פעם נשמעה טרוניה מסביבתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין על השלכותיו של הסכסוך האישי הזה. אדלשטיין, המשתתף גם הוא במגוון אירועים לאומיים, לא מצליח לגרום לשני האישים הבכירים של מדינת ישראל להיות לבד־ביחד באותו החדר – לא לפני טקסים או מושבי כנסת חגיגיים, ולא אחריהם.
כשסילבן שלום ונתניהו עסקו בשליפת סכינים הדדית, היה זה ריבלין שקבע: "אנחנו לא יכולים להתמודד עם מתנגדים מבחוץ כשבפנים מתעסקים במלחמות. אסור שליכודניק יכה ליכודניק". עם כל הכבוד לשלום הפנימי במפלגת השלטון, חשוב הרבה יותר שאישיות ממלכתית לא תכה אישיות ממלכתית אחרת.
אפליה כלפי הרוב
בחג זה אנו מציינים את יציאת ישראל ממצרים, 12 שבטים שלכל אחד מהם גאוות יחידה שוודאי התנגשה בזו של שבט אחר פעם אחרי פעם. אחדות ישראל לא ביקשה לטשטש את ההבדלים בין השבטים, אלא ללמוד לחיות ביחד. להעלות את האינטרס הלאומי על פני זה השבטי, בטח זה האישי. מי כמו רובי היקר והטוב יודע. הקריאה העתיקה לאחדות לא מבקשת ויתור על הזהות הפרטית; זו קריאת "יחד שבטי ישראל", ככה, כפי שהם. זה הרי מה שביקש מאיתנו גם כבוד הנשיא בנאום השבטים, לכך הוא מטיף כשהוא מריח אפליה.
אפליה, מתברר, יכולה להיות מכוונת גם כלפי הרוב. אזרחי ישראל בחרו בפעם החמישית – והרביעית ברציפות – בבנימין נתניהו לראש הממשלה שלהם. סולחה של ריבלין ונתניהו היא הרבה מעבר לשיח מכבד בין נשיא לראש ממשלה; היא שיח מכבד מול בחירתו של העם. תוכניות הסאטירה ימשיכו ללעוג לנתניהו, זה תפקידן. ברשתות יזעקו נגדו ובאופוזיציה ימררו את חייו, זה טיבה של דמוקרטיה. אבל נשיא נדרש לנהוג אחרת. לאזרח עומד האתגר להתפייס עם השבט האחר; לנשיא המדינה יש אתגר אישי יותר, אבל חשוב לא פחות. דווקא עכשיו, כשריבלין חביב על כל חלקי החברה הישראלית, ובכלל זה השמאל המתוסכל, יש לו תפקיד קריטי באיחוי האיבה הכרונית בין שונאי נתניהו לאוהביו. מחוות פיוס מול ראש הממשלה, כשהיא מגיעה מצד נשיא אהוד על הכול, תנמיך את הלהבות ותביא גם לגישה פייסנית בין האגפים השונים בציבור.
רגע לפני פרוץ חודש הטקסים ואירועי העצמאות, מותר לקוות שהפעם נהנה משרשרת מעמדים ממלכתיים שבהם נשיא המדינה וראש ממשלתה שולחים חיוכים מכבדים זה לזה, אולי אפילו מתלחשים בחיבה. האמת, נסתפק גם בהימנעות מנאומים רוויי עקיצות הדדיות. מותר לנו, נשיא המדינה, לקוות שאדם חביב ומחבב כמוך, ישמש דוגמה לחברה הישראלית כולה. לתפארת מדינת ישראל.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
