לפני שבוע סבתא שלי התקשרה אליי. זו הייתה שנה מאוד קשה בשבילה: מאז שאבא שלי נפטר, הפעילות הספורטיבית המועדפת עליה היא בכי. "מי עורך את הסדר השנה?", היא שאלה. אני, אמרתי לה. "יופי, חסכת לי", היא אמרה. מתברר שהיא התקשרה לבקש ממני שאערוך את הסדר כי אני "מקריא הכי כמו אבא". אין לי מושג מאיפה היא יודעת את זה. אבא שלי תמיד היה עורך את הסדר, ובשנה שעברה פסח היה קרוב כל כך לטרגדיה שעשינו אותו בנפרד, כי הביחד היה פשוט קשה מדי.
פסח תמיד היה החג של אבא שלי. הייתה לו מגירת פסח בבית: אלף הגדות שאף אחת לא זהה לאחרת, כנהוג בבית ישראל, ואלף כיפות, שאף אחת לא זהה לאחרת כנהוג בבית ישראל, וצלחת עם חרוסת ומצה ומרור, שאף מרור לא זהה לאחר כנהוג בבית ישראל.
מה שהכי מבאס אותי הוא הפספוס של הסדר האחרון שלנו יחד. התאומים היו קטנטנים, ובגלל עייפות אני ושירן רבנו כל הבוקר בווליום שיכול לקרוע את ים סוף. בערב פסח, כל הדרך מתל־אביב לעפולה הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ, בוואדי ערה כבר הרגשתי שכל הגוף שחין וכשהגעתי לעפולה התפללתי שייקח אותי ערוב. הגעתי לבית של ההורים עם שלושה ילדים קטנים, שתי עוגות ו־39.7 מעלות חום.
השולחן כבר היה ערוך, אבל אני הלכתי לחדר לישון והתעוררתי בשמונה בערב כשכולם כבר ישובים ומסובים. עליתי מהר על חגיגי והצטרפתי, אבל אחרי עשר דקות בערך הרגשתי שזה גדול עליי, הראש התפוצץ, ועם כל הכבוד לרבי טרפון וחבריו ביקשתי רשות לחזור ליצועי ולישון. זהו. זו הייתה הפעם האחרונה שלי יחד עם אבא בסדר פסח. לו הייתי יודע שזה הסדר האחרון, הייתי יושב שם גם עם 48 מעלות. אבל אתם יודעים איך אומרים, אתה לא מעריך מה שיש לך עד שהוא מת לך בפתאומיות.
ועכשיו אני אמור לשבת בכיסא ההוא, בראש השולחן. ואני לא רוצה. כי זה הכיסא שלו והתפקיד שלו והבדיחות השחוקות שלו והחג שלו והניגון שלו. ואני? אני מעדיף את אמצע השולחן. מקום אסטרטגי עם גישה מיטבית לכבד הקצוץ, ליד אביתר, בן דוד שלי, שאוכל להחליף איתו מבטים בכל פעם שאבא שלי דופק סלסול אשכנזי בשורה "על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל".
עשר סיבות
האמת? אני לא חושב שאני מתאים. אני ציני מדי בשביל הדברים האלה. אני הרבה יותר טוב כסיידקיק של שולחן הסדר, זה שזורק איזו הערה צינית מדי פעם או מוצא חיבור אקטואלי בין שחין למה שקרה לימין החדש בבחירות האלה. אבל לערוך את הסדר? יש כל כך הרבה סיבות שאני לא מתאים לזה.
1. כי אני בכלל לא אוהב יין. אני יכול לדפוק מדי פעם איזה שלוק מכוס שהזמינה שירן, אבל ארבע כוסות?
2. כי אני לא ממשיך עם ההגדה אחרי האוכל. מדי פעם אני מצטרף לאיזה "חד גדיא", אבל כל ההגדה?
3. כי אני בכלל לא בנוי לזה שמישהו יצעק עליי פתאום להגביה את המצות או לכסות את המצות או לכסות חצי מהמצות, כמו שאני הייתי עושה לאבא שלי.
4. כי אני בכלל לא יודע את הלחן של החצי השני של השיר "בצאת ישראל ממצרים". בכל שנה אבא שלי היה שר את החלק הראשון, ובחלק השני, כשהירדן סב לאחור, הוא היה עובר לקריאה רגילה ונוזף בנו, דורש שעד השנה הבאה ניסגר על הלחן. בסדר של שנה הבאה שוב היינו מגלים שאף אחד לא נסגר על כלום.
5. כי אני בכלל לא יודע אם נהוג שעורך את הסדר קורא אותו עם אצבע אחת בשולחן עורך, כדי לבדוק בקלות מה עובי העמודים שנשארו עד האוכל.
6. כי תמיד נשפך לי משהו על החולצה. זאת לא בעיה כשאתה חלק פחות מרכזי בשולחן הסדר, אבל איך מישהו יכול לקחת אותי ברצינות כשאני מספר על יציאת מצרים בזמן שיש לי כתם חרוסת ענקי על החזה?
7. כי אני לא מתכוון להמשיך את המסורת הנוראית של אבא שלי ולאכול בצל עם חרוסת. אני אפילו לא יודע באיזה שלב הוא היה עושה את זה, אני רק יודע שעם כל הכבוד – המסורת הזאת תיכחד השנה מהעולם.
8. כי כמה שלא אנסה, לא אצליח לקרוא את השם של "בן זומא" באינטונציה הנכונה שהיא בין להמשיך כרגיל ובין מנגינה צינית שמרמזת על בדיחה שסופרה כבר מיליון פעם.
9. כי זה קצת קרוב מדי. כן, עדיין. לדעתי היהדות יכולה לאשר הפוגה בת שנה מחגים למשפחות שחוו אובדן. מסורת ישראל לא תיעצר. גם ככה כל החג נחשוב על זה שהוא חסר, אז אי אפשר לוותר למשך שנה אחת?
10. כי בסוף כבר אף אחד לא מרוויח עליי מצווה. פסח מבוסס על "והגדת לבנך". הילדים שלי, שהם יותר בקטע של ספיידרמן כרגע – יש מצב להגיד להם משהו על מצרים; אבל מי יגיד לי?
והגדת לסבתך
אז לו זה היה תלוי בי, הייתי מוותר על עריכת הסדר במקומו. כמובן, לו זה היה תלוי בי הייתי מוותר גם על זה שהוא לא כאן. אבל זה לא תלוי בי.
מה שכן, אני יודע שכשאצפה בילדיי מביטים בי בשעה שאערוך את הסדר, אם יש משהו שאייחל לו הרי זה לקבל מהם את המבט שאני הייתי מביט באבא שלי כשהיה מטפטף מן היין או לוקח מצה כזית. ביום כיפור צמנו, ובחנוכה הדלקנו נרות ובפורים התחפשנו, אבל פסח היה הטקס הכי יהודי שלנו יחד. זה, ולהתווכח.
ועכשיו, עכשיו אני בראש השולחן. אם לא יצא לי עוד לכבד את אבי, לפחות נכבד את סבתא.
