אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. כלומר, זה מה שהם ניסו לעשות, ומשה כבר שתה אפילו גוגל־מוגל כדי לנקות את הגרון, אבל הושע בן־נון הפריע לו באמצע.
"מה קרה?" שאל משה בגבות מורמות.
"קיבלנו צו מניעה", אמר הושע, חמוץ פנים, "שאוסר עליך לשיר עד לדיון נוסף".
"מי אוסר?! אלוקים?"
"הלוואי. בג"ץ".
"איך בג"ץ? מי בכלל הקים בג"ץ?"
"הם הקימו את עצמם. מתוך ערכי היסוד של שיטתנו החוקתית".
"אבל עוד אין לנו שיטה חוקתית!"
"מתברר שעכשיו יש", אמר הושע.
"לא עדיף לחכות עד שאלוקינו ייתן לנו תורה בהר סיני? ועד שמיטב המוחות הגאוניים של העם היהודי יְפתחו אותה במסירות נפש במשך 3,500 שנה, וזו תהיה החוקה שלנו?"
"זה לא ממש הכיוון של השופטים", אמר הושע בזהירות.
משה נאנח. "ולמה הם אוסרים עליי לשיר?"
הושע עיין במסמכים שבידו. "מתברר שחמש עתירות שונות הוגשו נגד שירת הים".
"מי עתר? למי זה מפריע?"
"אוהו", אמר הושע. "את העתירה הראשונה הגישה עמותה אזרחית נגד שחיתות. הם שמעו שהמילה הראשונה בשירה היא 'אשירה', ודרשו מבית המשפט לוודא שהמוזיקאים שילוו את השירה שלך נבחרו במכרז שנערך כדין".
"מכרז!" משה נראה לרגע כאילו הוא עומד להתפוצץ, אבל אילץ את עצמו להירגע. "מה עוד?"
"העתירה השנייה הוגשה מטעם הארגון למען חופש לחילונים, נגד המילה השנייה בשירת הים: 'להשם'. הם טענו שזו הדתה".
"השם הציל אותנו מהמצרים", אמר משה בזעם, "אסור כבר להגיד לו תודה?"
"זה לכאורה הגיוני", אמר הושע, "אבל מצד שני ישנם עקרונות היסוד של שיטתנו החוקתית". הוא מיהר להמשיך, לפני שרבּנו יספיק להגיב. "קח בחשבון שגם הארגונים לזכויות בעלי חיים הגישו עתירה נגד המשפט 'סוס ורוכבו רמה בים'". הוא דפדף כמה עמודים קדימה. "הייתה גם עתירה של ארגוני הסביבה נגד אותו ביטוי. הם טענו שזה מעודד אנשים להשליך פסולת בים. הם ציטטו גם משהו על עופרת שזורקים במים אדירים".
משה גילה איפוק ראוי לציון. "ספרתי ארבע עתירות", אמר, "ואתה אמרת חמש".
"העתירה החמישית מתבססת על התוכן הכללי של השירה, וטוענת שהיא נגועה במִצרופוביה".
"אבל המצרים ניסו להרוג אותנו!"
"כן", אמר הושע, "השופטים אמרו על זה משהו: כוחנו הגדול הוא דווקא בטוהר הנשק ובטוהר השירה, גם בנסיבות דוחקות של אילוצי הביטחון הלאומי, וכולי וכולי. ורמזו לי באופן בלתי פורמלי שיש עוד כמה עתירות בדרך. ארגון גמלאֵי צה"ל לא התחבר לְמה שכתבת על שלישים שטוּבּעו בים סוף. עיריית אילת כועסת על התדמית השלילית של הים שלהם. ארגון עדאללה מאוד לא אהב מה שכתבת על יושבי פלשת. אה, והכי חשוב: אומרים שהמשנָה לפרקליט המדינה זועמת, כי היא שמעה שמרים והנשים רוצות לרקוד בנפרד".
"איך יש משנה לפרקליט המדינה אם עוד אין לנו מדינה?"
"מתברר שלפי ההשקפות החדישות בתורת המשפט", הסביר הושע, "המדינה היא רק פיגום מועיל ליצירת משפט־מדינה. בשעת הצורך אפשר גם בלעדיה, ובלבד שנשמרת הדמוקרטיה המהותית".
"אז מה אפשר לעשות?" שאל משה בייאוש. "בוא נשכור עורך דין טוב, נגיש תגובה וננסה לנצח בדיון".
"אפשר", אמר הושע בהסתייגות, "אבל זה ייקח כמה חודשים".
"כמה חודשים?! אני רוצה לשיר היום!"
"אז אין ברירה אלא להשמיט את החלקים השנויים במחלוקת", יעץ הושע.
"אבל אצלם הכול שנוי במחלוקת".
"לא הכול", הסתייג הושע. "זו הגזמה. אי אפשר לומר שבית המשפט הוא מאוד אקטיביסטי. צו המניעה שלהם משאיר לך נתח יפה מהשירה, שנוכל לומר כבר היום".
"איזה נתח יפה?"
"כי גאֹה גאָה".
"מה?!"
הושע קימט את מצחו. "אולי נוכל ללכת על הקצה", סבר, "ולומר אפילו: כי גאֹה גאה סוס. נראה לי שאם נעצור כאן זה לא יפריע לארגונים למען בעלי החיים".
"כי גאֹה גאה סוס? אני חשבתי על מאתיים מילים, לא על ארבע! זה לא אומר כלום!"
"קרא כמה פרשנויות של בג"ץ ותראה שכל משפט יכול לומר כל דבר".
"אבל איזו מין שירת־ים זו?!" זעם משה. "אין דרך להתגבר על הבג"ץ הזה?"
"זה קשה", נאנח הושע, "קשה כקריעת ים סוף".
משה הביט בו קדורנית. "הלוואי".
