היא עומדת בכניסה למערת המכפלה אחרי שטיפסה מדרגה ועוד מדרגה, נזהרת לא להחליק על האבנים המבריקות שהרטיב הגשם הפתאומי בחולו של מועד. אישה כבר לא צעירה ועוד לא מבוגרת, בתלתלים שחורים ובסוודר כחול כבד. היא שואלת בהיסוס איפה אוהל יעקב ולאה, ולמה אוהל יצחק ורבקה סגור ליהודים. אנחנו מסבירים לה: הוא ייפתח ליהודים רק ליומיים, מחר ומחרתיים. היום אנחנו מסתפקים בהוריו של יצחק ובבנו ובכלתו. למה היא כאן? כיבוד הורים, היא אומרת בחיוך ומצביעה על אוהל אברהם ושרה. את ההורים הביולוגיים שלה היא בקושי מכירה, לדבריה, אבל את אבות האומה היא מכירה היטב.
ימי חול המועד מזכים את המקומות הקדושים כולם ואת מערת המכפלה בפרט בעדנה מחודשת. המונים מגיעים לשלוח יד מבעד לסורגים לעבר ציון קברם של האבות, מצלמים תמונה או שתיים למזכרת, מסתירים פניהם מאחורי ספר תהילים או סידור תפילה, ומפליגים במילות תודה ובקשה ברחש מרגש. ביום ראשון השבוע התחרו קולות התפילה בקולות הברד והגשם העז שהכו בגג המתחם. חיוכים נבוכים עברו בין מתפללים זרים זה לזה, מהדקים מעיל ומנסים לעכל את חג האביב החורפי הזה שבא עלינו לטובה, ובעוד ימים אחדים בלבד יתחלף בשרב למתחילים.
בין האולמות מסתובבים תיירים ותיירות מלוכסני עיניים או בהירי שיער, מבקשים הדרכה והסברים באנגלית רצוצה – הן מצד השואלים והן מצד העונים. מגלים התעניינות מרותקת בשורשי ישראל והעמים השונים זה מזה בשמם, במלבושם ובלשונם. למטה, סמוך למדרגה השביעית – מקום תפילת היהודים מאז התקופה הממלוכית ועד לניצחון במלחמת ששת הימים, השנים שבהן נאסרה עליהם הכניסה למתחם הקבר – עומד יהודי פרוע זקן ומתפלל באדיקות. בין לבין הוא מתעניין במתפללים שסביבו, שואל למקום מגוריהם ונותן הסבר קצר על המקום. עשרים שנות נישואין ללא פרי בטן הביאו אותו לכאן במצוות הרב, הוא מסביר, מודה למי שמבקש להצטרף לתפילותיו, ואז חוזר לענייניו.
המתולתלת בסוודר הכחול עוברת לצידנו, מתעלמת מהמזוקן המתפלל, ומחייכת אלינו. "הרגעתי את ההורים", היא אומרת בקריצה ומסמנת בראשה לכיוון הקברים, "אמרתי להם שהצליח להם. בכל פעם שמזכירים אותם בהגדה אני חושבת על זה. אם רק יכולתי לומר ליעקב שהכול בסוף יהיה בסדר. אז אמרתי, למה לא בעצם? ובאתי להגיד לו את זה בפנים". היא צוחקת לעצמה כשהיא מבינה איך הדברים נשמעים, ואנחנו מרגיעים אותה, אומרים לה שעשתה טוב. מגיע לו לשמוע. גם אם לא בדיוק בפנים. שידע, הילדים שלו פה. אלה שבאו לחלוק לו כבוד, ואלה שמייחלים להפוך בעצמם להורים.
דרך אבות
מקובל לייחס את מקור הביטוי "התפוח לא נפל רחוק מהעץ" לגרמנית, שממנה תורגם לשפות רבות והתגלגל לעברית ככל הנראה דרך היידיש. בבסיסה, האמירה הזו סוברת שלבית הגידול הגנטי יש השפעה בלתי נמנעת על התוצר. אלא שדווקא היהדות – שהמענה החד־משמעי שלה לשאלת "מיהו יהודי" מבוסס על גנטיקה בלבד – לא בונה על הדי־אן־איי שלנו, אלא דורשת עבודת חינוך עמוקה. את שימור שושלת העם היא לא מפקידה בידי המורים להיסטוריה, אלא מצווה על ההורים להקדיש זמן "והגדת" לבניהם ולבנותיהם. עם כל הכבוד לגנים ואפילו לדוגמה האישית הקריטית של ההורים, היהדות מכוונת את הילדים לתפוס את עצמם, לשמוע מוסר אביהם ולא לנטוש תורת אמם. להיות מתלמידיו של אהרן ולאמץ את תכונותיו הטובות. במילים אחרות היא אומרת לנו: להיות צאצא של אהרן זה יופי, אבל אם לא אימצת את רוח אהרן, לא עשית דבר.
אנחנו מסתכלים על בני פוליטיקאים שחצו את הקווים למפלגות קוטביות, בני רבנים שיצאו לתרבות אחרת – לפעמים רעה ולפעמים סתם אחרת, מצאו לעצמם דרך שונה. בנים ששיניהם קהו וכהו מרוב הלבנת השיניים הקשוחה של הוריהם, וכאלה שעשו דווקא את הדרך ההפוכה. הם תמיד שם – ההורים שלנו, הגנטיקה שלהם, ההשפעה הסביבתית שלהם. אבל כל אלה הם רק הפוטנציאל. מעבר לזה, הכול נשאר בידיים שלנו, רק אנחנו לבד עומדים בפני עצמנו למשפט יומיומי. על פי היהדות, חובת החינוך שחלה על ההורים מסתיימת בגיל צעיר מאוד; חובת הלימוד שלנו, הבנים, נמשכת עד לנשימתנו האחרונה.
במערת המכפלה הצטופפו השבוע אלפים שביקשו חום הורי מאנשים שמעולם לא הכירו. הייתה שם הכרת תודה והכרת ערכה של מסורת העוברת מדור לדור ומאב לבן. היו שם שומרי מצוות אדוקים יותר והרבה פחות, בעלי מוצא אחר וגרים, וכולם מצאו שם מכנה משותף שלא מופיע בהכרח בתורשתם. דרך האבות הזו השתמרה ביהדות לא כקנאות גנטית, אלא כדרך חיים שיש בה מן החסד ומן הגבורה ומן התפארת. להורים שבנו ישנה הזכות הנעימה להעביר את זה הלאה. לכולנו ישנה החובה לשמר ולגדל את המורשת הזו בתוכנו.
נקודה רגישה
ואם כבר ענייני אבות ובנים: בחמישים וכמה השנים האחרונות הצליחה מערת המכפלה לשוב ולהתפאר במלוא קומתה. יש עוד מה לשפץ ולתרום למראה הפנימי שלה, והנגישות אל ציוני הקברים, שהייתה בשנים עברו, נעלמה מאחורי סורגים מתסכלים למדי. ובכל זאת המערה יפה ומזמינה ומרגשת. כמו רבים אחרים הגענו אליה השבוע בזקנינו ובטפנו, מנצלים ביקור אצל הגבעתי שלנו, שמשרת בחברון, לאותו כיבוד הורים שדובר לעיל. ובכל זאת כיבוד ההורים נפגם משהו.
גם במצבה הנוכחי, המשופץ והמזמין, מערת המכפלה כמו סוגרת שעריה בפני קשישים ובעלי מוגבלויות. עשרות מדרגות חלקלקות מובילות אל המתחם המבוקש, בלי שביל גישה נוח שמותאם לכיסאות גלגלים ולעגלות. דווקא קברי אבות האומה לא מאפשרים לאבותינו גישה נוחה, נטולת כאבי מפרקים וגב. אז אנא: תנו גם להורים שלנו דרך להתקרב לאבות אבותיהם ולשאת תפילה, בלי להידרש לכאבי תופת במקרה הטוב, או להסתפק במבט מרוחק מתחתית גרם המדרגות במקרה הרע.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
