בשנות השמונים הרביתי לעשות מילואים בעזה ובדרום, על גבול מצרים. אלה היו השנים שאחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. שניים אני זוכר מאותם ימים רחוקים. האחד הוא מפקד הגזרה, אלוף־משנה דרוזי ששמו פרח מזיכרוני. בכל הזדמנות הוא היה מקלל את המצרים באבי אביהם על שלא רצו לקחת איתם את עזה במסגרת חוזה השלום ודחפו לנו את הרצועה עמוק לצוואר, יחד עם מחנות הפליטים בואכה רפיח.
השני הוא סמל המחלקה שלי אליעזר פיניאקו. לפני כל סיור רגלי ברחובות עזה, או סיור נוכחות ממונע בקומנדקר או על איזה גג פתוח של משאית מקרטעת, במסלול שכלל כמובן את השוק ואת המכללה האסלאמית הידועה לשמצה – היטיב סמל ראשון פיניאקו להגדיר את מהות האירוע. "אנחנו לא הולכים לעצור כאן אף אחד ולא להפחיד אף אחד. אנחנו עולים על הרכבים והדבר היחיד שמעניין אותנו זה להציל את החיים שלנו. תשמרו טוב על עצמכם, זה הכול", פקד פיניאקו. וצריך לזכור שעזה נחשבה אז ידידותית כלפינו, יחסית כמובן, עד שפרצה האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987, בעקבות תאונת דרכים שבה נהרגו ארבעה פועלים ממחנה הפליטים ג'בליה מפגיעת נהג משאית ישראלי.
נזכרתי בדברים הללו במהלך ימי הבחירות, כאשר הפוליטיקאים והאסטרטגים הגדולים מכל מיני מפלגות ומחנות, גם בכחול־לבן, העלו הצעות למוטט את חמאס, לכבוש את עזה ולעשות שם סדר אחת ולתמיד. מישהו בכלל העלה על דעתו איך ייראה כיבוש עזה? איך ייראה סיור ביום שאחרי כיבוש עזה? איך נשתלט על עזה ונקים שם ממשל צבאי חדש, עם נפות וקציני מטה? מישהו חישב ברצינות איך נשלוט מקרוב על שני מיליון פלסטינים עוינים, שונאים ותאבי נקם אחרי עשרות שנים של מלחמות שגבו מהם אלפי קורבנות? הגיבורים נגד חמאס הרהרו קצת על מאות ואולי אלפי הקצינים והחיילים הצעירים שלנו שישלמו בחייהם על כיבוש עזה מחדש? מה הטירוף הזה?
בתנאים הקיימים ראש הממשלה נתניהו, שקשה לי לומר עליו הרבה מילים טובות, נוקט מדיניות נכונה. הוא לא כובש את עזה ולא נכבש בידי העזתים. זו לא ירושלים שהופכת מיום ליום לעיר דו־לאומית לכל דבר, עם אוכלוסייה מעורבת במספרים שווים ואפשרות ריאלית לראש עיר ערבי, אם הפלסטינים יממשו את כוחם ויצביעו בבחירות; נתניהו שומר על קו הגבול ומשיג שקט בדרכו, באמצעות כסף קטארי, עם סבבי מלחמה בלתי נמנעים כנראה, שאינם מעניקים שום הישג לחמאס אלא רק עוד מכות וסבל ומאות מתאבדים על גדר המערכת.
לא נשוב לשם
נתניהו הצביע בעד ההתנתקות מעזה ב־2005. לימים הוא התפתל וחזר בו, כדרכו אחרי הצהרות מדיניות גדולות, אבל אני בטוח שהוא לא מכה על חטא על הפרידה מהאזור הנוראי הזה והפינוי ההכרחי של היישובים. לא רבים יודעים, אבל בסוף שנות ש־80 טען נתניהו שעזה צריכה להפוך לשטח ריבוני פלסטיני עצמאי. נתניהו אמר את הדברים בחוג בית ברמת־גן, אם אינני טועה, הוא צוטט אז ב'מעריב' ומיהר להכחיש. הוא לא רצה להסתבך עם פעילי הליכוד בראשית דרכו הפוליטית. חבל רק שנתניהו לא יכול היה באמת לקדם את הדומיניון העצמאי הזה. כי אולי היינו אז במצב אחר.
בריאיון מרתק שקיים כאן בשבוע שעבר עמיתי אריאל שנבל עם יונתן אוריך, היועץ הקרוב של ראש הממשלה, התברר שחזון הדומיניון העצמאי לא נעלם. "נתניהו הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו", אמר אוריך. "הוא ניסה להעביר את השליטה בעזה למדינות אחרות, אבל אף אחת לא הסכימה. אז זה או לנהל שני מיליון איש, או להזרים כסף שלא שלנו אבל בפיקוח, וכך יוצרים חיץ". אוריך מאשר כי נתניהו רוצה להמשיך במצב הקיים ולא לחזור לעזה לעולם, וגם לא לספח. אין לנו מה לעשות שם, וטוב שאנחנו כבר לא שם.
הבעיה העיקרית היא כמובן עם השכן החמאסי. זהו אחד המחדלים הלאומיים הגדולים בתולדות המדינה. ישראל עזבה את עזה כמו שנסוגה מלבנון בקיץ 2000, באורח חפוז וחד־צדדי, אבל שם לא היה עם מי לתאם גרסה. ההתנתקות מעזה הייתה נכונה, אבל היא נעשתה בלי התניות ובלי קבלת דיבידנדים מדיניים על פירוק 21 יישובים, פינוי 8,500 מתנחלים ונסיגה לקווי 1967. מעבר לזה, במערכת המדינית לא העריכו אל נכון את האפשרות של השתלטות חמאס על עזה, ואפשר היה למנוע אותה ואת המשמעות הקשה שיכפה עלינו הפרטנר הרע הזה לאורך שנים.
ככה זה אצלנו, לפעמים טוב לעצום עיניים ברגעים קשים. גם היום אנחנו בורחים מהמציאות הברורה שהולכת ומתעצבת לנגד עינינו בשטחים. פתרון שתי המדינות מזמן איננו קיים. אין לו שום סיכוי פוליטי ושום היתכנות בשטח. אנחנו קרבים ליום שבו ישראלים ופלסטינים יחיו במדינה אחת קטנה כמו משפחה אחת גדולה ולא מאושרת. הפרויקט הציוני עומד בפני חיסול אבל איש לא מתכונן לאירוע ההיסטורי הזה, כמו שלא חזו ולא התכוננו למדינת חמאס בעזה. בממשלה איש לא מדבר על זה, בכנסת גם לא (יש שם מה שנקרא "נציב הדורות הבאים", לא?).
ולא רק שם. מעולם לא קראתי מחקר אקדמי על היכולת והדרכים של ישראל היהודית והדמוקרטית לשרוד במציאות דו־לאומית קרבה ובלתי נמנעת. הנחשון היחיד שקפץ למים הסוערים הללו עד היום הוא ד"ר שאול אריאלי שמעז להתמודד בספרו ובמאמריו עם תמונת העתיד העכורה. אגב, ההדחקה הלאומית הזו ראויה בעצמה לעבודת דוקטורט.
את עיניך שא מערבה
בחזרה לחמאס בעזה. אולי מתוך הרוע האכזרי של השלטון הנוראי הזה יצמח הפתרון. זה זמן רב אני טוען כאן ובמקומות אחרים כי הדרך הרצויה בעזה היא לא להטיל מצור ימי, אלא לפתוח אותו. לא לסגור את מעבר רפיח, אלא לשחרר משם את האנשים בהמוניהם לכיוון מערב. בכל מקום בעולם אנשים נמלטים מדיקטטורה רצחנית שמנהיגה חיי סבל, עוני ובערות. אף אחד לא רוצה לחיות בלי חשמל ולשתות מי ביוב. אני משוכנע שאילו הגבול הימי היה פתוח לחלוטין, אלפים היו עולים על ספינות מאולתרות ועושים את דרכם לאירופה, כמו עשרות אלפי הפליטים שבורחים מאפריקה. מצבם לא פחות גרוע.
"תנו לנו את הים", חוזר ומתחנן תושב עזה סמי עבד, איש רדיו אל־מנאר. "ניסע, נטייל, נעבוד, נלך לאמריקה, קנדה. אנשים כאן לא טיפשים". עבד צודק. ישראל צריכה ליזום פרויקט בינלאומי אדיר עם הנשיאים טראמפ, פוטין, מקרון והקנצלרית מרקל כדי להציל את תושבי עזה, ולהבטיח להם עתיד טוב יותר במדינות אחרות. אהוד אולמרט סיפר פעם כי במסגרת הניסיונות לפתרון בעיית זכות השיבה הסכים עם הנשיא ג'ורג' בוש שארה"ב תקלוט 100 אלף פליטים פלסטינים מהפזורה. קשה להניח שטראמפ יסכים, הוא הרי שונא זרים, אבל ג'סטין טרודו וקנדה משוועים לאנשים שיגיעו אליהם עם מימון בסיסי ותעודת פליט של אונר"א.
ישראל תתרום את חלקה למיזם הזה. אנחנו נקלוט אצלנו אלפיים מתושבי עזה ונעניק להם מגורים ועבודה. ישראל גם תתחייב שהיא לא תחזור לעזה לעולם, גם אם הרצועה תתרוקן מתושביה. כך נסיר מעלינו כל טענה נגד טרנספר. הרי לא אנחנו הברחנו משם את התושבים, אלא חמאס שהחזיק בהם כבני ערובה, עד שהם קרעו את עול השעבוד מעל צווארם ויצאו מעבדות לחירות.
