ישראל היא כבר לא המדינה היחידה בעולם שבראשה ראש ממשלה ונשיא יהודים: אוקראינה – מדינה בעלת מסורת אנטישמית בוטה, שגם היום שנאת יהודים מפעפעת בחלקים ממנה, בעיקר באזורים הירודים מבחינה חברתית־כלכלית – דווקא היא בחרה השבוע נשיא יהודי. וולודימיר זלנסקי נבחר השבוע לנשיא אוקראינה, שבה ראש הממשלה היהודי ולדימיר גרויסמן מכהן בתפקידו כבר שלוש שנים.
כמו ישראל, גם אוקראינה הלכה החודש לקלפי ובחרה מנהיג יהודי, אבל איזה הבדל בבחירה: מצד אחד מנהיג ותיק, מנוסה, בעל עמדות ידועות וקשרים חובקי עולם עם מנהיגי תבל; מצד שני קומיקאי חסר ניסיון פוליטי, שעמדותיו מעורפלות כדבעי, ושאיש אינו יודע מהן יכולותיו האמיתיות להנהיג את המדינה הגדולה באירופה, והיחידה ביבשת שחייליה מנהלים זה שנים מלחמה לא פשוטה על גבולותיה. מלחמת אוקראינה־רוסיה גבתה כבר 13 אלף קורבנות מהצד האוקראיני, מאז פרצה לפני חמש שנים.
הקטבים אולי נמסים מההתחממות הגלובלית (גם לוויכוח הזה נגיע) אבל במקומם הולכים ומתגבשים קטבים חברתיים שדווקא הולכים ומתמצקים, הולכים ומתרחבים, הולכים וגבהים. מדינה אחת מתאחדת שוב ושוב סביב המוכר והסולידי, מדינה אחרת בוחרת בכל כמה שנים מנהיג חדש ומסתורי מהניילונים. הימין האמריקני הולך ונצמד למנהיגותו של טראמפ, על כל פגמיו והסתבכויותיו, והשמאל האמריקני בתגובה רץ שמאלה ומקצין לעבר דמויות סוציאליסטיות ורדיקליות בסגנון ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו־קורטז.
אירופה נבוכה מילודה עצמית נמוכה והגירה מוסלמית שבאה כדי להישאר ואגב כך לשנות את היבשת, ומגיבה בשני אופנים שאי אפשר להגדירם אלא כקוטביים לחלוטין. מצד אחד, בעיקר במערב, בחדלות אישים, בהתבטלות, בהסתרה, בהגשת הלחי השנייה, בכניעה. מצד שני, בעיקר במזרח, בלאומנות, בגזענות, בחוקי הגירה נוקשים, בעליית מנהיגים פופוליסטיים שרוכבים על נמר השנאה לאחר.
הקוטביות הזו לא נותרת ברמת היבשות והמדינות אלא משכפלת את עצמה שוב ושוב, ויורדת עד לרזולוציות הקטנות ביותר בחברה. הנה כמה ויכוחים אקראיים שהתעוררו השבוע בטוויטר הישראלי, חלון הראווה של המיית הלב הישראלית שאינה מסוגלת להחשות גם תוך כדי חול המועד. הראשון נסב על ויכוח בתוכנית הבוקר של ערוץ 13 שהתגלע בין המנחה אברי גלעד לכתבת דסק החוץ עמנואל אלבז. במהלך דיווח על פיגועי התופת בסרי־לנקה, אמר גלעד שיש מתקפה של מוסלמים על נוצרים בכל העולם, וכדוגמה ציין גם את גל שרפת הכנסיות בצרפת.
אלבז נכנסה לדבריו ואמרה, "בוא רק נגיד שנוטרדאם לא קשורה למה שאתה מדבר עליו", גלעד הגיב ב"אני לא יודע", ומכאן כבר גלש הוויכוח למופע הידוע מראש של שמרנות מול ליברליות, שני קטבים החושדים זה בזה ומאמינים שהיריב אחראי לכל הרע שמתרחש בעולם. הוויכוח בין השניים הפך מיד לזירת התגוששות קוטבית בין שמרני הטוויטר לליברליו, כולל כרגיל הטחת עלבונות וגינויים וחסימות הדדיות – וכל זה בכלל על דברים שרחוקים מכאן אלפי קילומטרים, ושלכאורה לא קשורים לחיי היומיום שלנו, אלא אם כן תכננתם ממש בקרוב חופשה משפחתית חלומית בסרי־לנקה. בכלל לא משנה על מה אנחנו מדברים, אלא מול מי. והמישהו הזה נמצא הרחק ממני, במבצר המחנה השני, כשסביבו עוד מאות כמוהו, כולם חורשי רעתי ומכוונים אליי ואל חבריי לדעה את חיציהם.
אפילו מזג האוויר הפך לנושא לא רע להתגוששות מחנאית. הקור והגשם שליוו את תחילת חול המועד פסח הביאו את כתב ישראל היום אריאל כהנא לצייץ באירוניה: "הכול כמובן בהמשך לכך שכדור הארץ ממשיך להתחמם". ההתנפלות הליברלית הייתה מיידית וגורפת, שהרי גורל כדור הארץ והמשך ההתחממות הגלובלית ממש תלויים בציוץ של עיתונאי. כל מי שהביט בשרשור האלים והבוטה הזה היה יכול להבין שיש כאן משהו מעבר. שיש כאן ניסיון להשליט סדר יום שלא נותן מקום לבדל מחשבה מתריסה, אחרת, שנויה במחלוקת. למחוק כל ספק, כל הרהור.
הדרך הזו אינה בלעדית לחלק הליברלי. הנה המקרה השלישי שאירע השבוע: יום לאחר טיולה של משפחת נתניהו ברמת הגולן, צייצה אשת השמאל איריס לעאל כך: "אני היחידה פה שנראה לה מוזר ששני גברים בשנות העשרים לחייהם יוצאים לחופשה ברמת הגולן עם אמא ואבא?".
השטיפה מהצד השמרני של המפה לא איחרה לבוא, והייתה גורפת ואלימה לא פחות מזו שחטף כהנא כמה ימים קודם. נכון, חלקה הייתה מוצדקת – לעאל אובססיבית כלפי הימין באופן שעשוי לעורר תרעומת. אבל מכאן ועד לניתוח מושג המשפחה בעיני שמאלנים שרק מגדלים כלבים ואבא ואבא, נו נו.
כן, אני יודע שאלה חוקי המשחק בטוויטר. אני עצמי משחק באותו המגרש. אין לי תלונות על חידוד השיח וגיבוש המחנות, כל עוד הדבר לא גולש לאלימות מילולית. השאלה היא אם אנחנו בכלל שמים לב להיסחפות, לקוטביות שהיא חלק ממה שמאפיין היום את העולם.
השאלה היא אם בתוך הקוטביות המתחדדת הזו אנחנו מסוגלים לעצור רגע, להסתכל ימינה ושמאלה ולומר לעצמנו – רגע, אני לא באמת חושב ככה; אני לא רוצה לכתוב את הדבר הזה למרות העובדה שהוא משתלב היטב עם המסר הכללי של הקצנת השיח; יש לי משהו מאוד חד לומר, אבל מספיק אמרו זאת קודם, לפניי, אז לא אוסיף עוד קיסם לשרפת הענק הווירטואלית שכבר משתוללת, ושלפעמים מי שעומד במרכזה הוא בשר ודם עם הורים, אחים וילדים.
אם כל אחד מאיתנו יעצור פעם אחת ביום וינסה לומר זאת לעצמו וגם ליישם, יש מצב שנוכל לנשום כאן אוויר קצת יותר נקי.
