עוד בטרם הוקמה, כבר עתה ברור שממשלת נתניהו החמישית תוכל להטביע את חותמה על היחסים בין הרשות השופטת לבין הכנסת והממשלה. מעבר לשאלת מינויו של שר המשפטים הבא, כשהמועמד המוביל הוא השר יריב לוין מהליכוד, מונחת בפני שרי הממשלה סדרת מינויים שיכולים לעצב מחדש את גבולות הפעולה של גופי החקירה, הביקורת והמשפט, ובמיוחד אל מול המערכת הפוליטית.
המינוי הראשון והחשוב ביותר הוא זה של מפכ"ל המשטרה. לאחר שהשר היוצא גלעד ארדן לא הצליח למנות מפכ"ל, מונה ניצב מוטי כהן לממלא מקום. השר החדש יוכל לאותת למפכ"ל הבא שלא כדאי לו לחזור על טעויות קודמו, רוני אלשיך, שיצר לעצמו דימוי של מי שעסוק בעיקר בחקירות ראש הממשלה. השר החדש (או השרה) יבהירו כבר בתחילת הדרך שמשטרה חזקה ובריאה היא קודם כול שירות לאזרח: הרתעת עברייני רכוש, פיקוח הדוק על בריוני הכבישים ועברייני תנועה, ולאו דווקא חקירות נבחרי ציבור.
לאחר מכן יגיע מינויו של מבקר המדינה. השופט בדימוס יוסף שפירא הומלץ בשעתו על ידי יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק. אחרי האקטיביזם הביקורתי של קודמיו – מיכה לינדנשטראוס, אליעזר גולדברג ומרים בן־פורת – חיפשו בכנסת ובממשלה מבקר שימתן את האווירה ויהיה נוח יותר. לינדנשטראוס ובן־פורת העצימו את דו"חותיהם ברטוריקה שנלוותה לפרסומים, ויצרו אתוס של ביקורת אקטיבית. השופט שפירא היה מתון בהרבה. הוא הפתיע אמנם פה ושם בכמה דו"חות נשכניים, אך לא התקרב כלל לעוצמת ההשפעה הציבורית של קודמיו. הממשלה יכולה בקלות לאתר מבקר בן דמותו, ואין ספק שלא יהיה זה מישהו בצלמו של השופט לינדנשטראוס. אחרי דו"ח הביקורת על אסון שרפת הכרמל היה ברור שהממשלה לא תמנה עוד לינדנשטראוס.
אז יגיע תור פרקליט המדינה. בחודש נובמבר תתכנס ועדת האיתור שימנה שר המשפטים החדש למינוי מחליפו של שי ניצן. הפרקליט נתפס בליכוד כמי שהוביל את חקירות ראש הממשלה, והוליך באף גם את היועץ המשפטי. הדעה הרווחת בליכוד היא שניצן וליאת בן־ארי קבעו את הטון, ומנדלבליט נגרר אחריהם. הפרקליט הבא עשוי להיות אפוא שונה מאוד מזה היוצא.
אבל פרט למינויים של המפכ"ל המבקר והפרקליט, יש לממשלה שתקום עוד כמה כופתאות בשרוול. שר המשפטים החדש יכול לשחרר לחופשי את הצעת החוק של ח"כ בצלאל סמוטריץ' שתגביל את סמכויותיו של מבקר המדינה. ההצעה נועדה למנוע מהמבקר לערוך ביקורת בזמן אמת, ולשלול את סמכותו לפקח על תיקון הליקויים שגילה. השרה היוצאת איילת שקד הכניסה את ההצעה הזו לפריזר, משום מה, והשר החדש יוכל די בקלות להוציאה משם.
פרט לכך, אין כל מניעה שהממשלה תפעל במהירות לשנות את הרכב בית המשפט העליון. השופט הראשון שאמור לצאת לגימלאות – המשנה לנשיאה חנן מלצר, הנמנה עם האגף הליברלי בבית המשפט – יסיים את תפקידו רק בעוד שנתיים; אבל בינתיים הממשלה יכולה ליזום מהלך שעלה כבר בעבר: הגדלת מספר השופטים בעליון, מה שיאפשר דילול של מאזן השופטים הליברלים מול עמיתיהם השמרנים. כדי להגדיל את מספר השופטים, העומד כיום על 15, יש צורך באישור ועדת החוקה בלבד. אין צורך בהחלטת ממשלה או בהליכי חקיקה מסובכים. די בהצבעה פשוטה בוועדת החוקה של הכנסת, והרכב בית המשפט העליון ישתנה לעד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבלם עד כה את פסקת ההתגברות שהימין תומך בה ומערכת המשפט מתנגדת לה, יוכל כמובן להתיר את הרסן די בקלות בהרכב המסתמן של ממשלתו. אבל בתחכומו יכול נתניהו לנהוג גם אחרת: להמתין עם פסקת ההתגברות, למנות את יריב לוין לשר המשפטים, ולהשתמש בו כמבער עם גובה להבות משתנה. אם המערכת המשפטית לא תרסן עצמה, ותנסה לשנות החלטות כנסת – לדוגמה בהליכי חסינות לראש הממשלה – יגביר השר החדש את הלהבות, תוך שהוא פועל לשנות מן היסוד את המערכת הקיימת. איזונים ובלמים בנוסח נתניהו.
