למרות שכיחותם המטרידה של פיגועים ואירועי ירי המוני, בארה"ב ובעולם, הם אף פעם לא מפסיקים להפתיע ולזעזע. המקרה הנוכחי, במסגרתו צעיר אנטישמי פתח באש בבית חב"ד בפרוור סמוך לסן-דייגו במהלך תפילת שבת, מזכיר כמעט בדיוק את הפיגוע בפיטסבורג לפני חצי שנה, כנראה לא במקרה. האירוע גם משלים מין "סריה" נוראית של פיגועים בבתי תפילה של שלושת הדתות השונות: מהפיגוע ההמוני במסגדים בניו-זילנד, לפיגועי חג הפסחא בסרילנקה, לטבח הנוכחי.
שלושה מקרים שונים, בשלוש יבשות שונות, כאשר כל אחד מהם כוון נגד מטרה שונה ובוצע במדינות בעלות ממשלות וחוקים שונים באופן רדיקלי. קשה עד בלתי-אפשרי להסביר תופעה כזו, במיוחד כל כך קרוב לאירועים עצמם. למרות זאת, כבר בשעות, או אפילו בדקות, שלאחר האירוע, התחלנו לשמוע את כל ההסברים הרגילים ואת כל המחלוקות הישנות, גם כאן וגם שם.
הנרטיבים הלעוסים ביותר, כמובן, הם אלו שנשמעים אוטומטית בכל פעם וללא כל בדיקת עובדות קודמת: "הכול בגלל הרובים", ו"הכול בגלל טראמפ".
איך יכול להיות שהנשיא החיובי ביותר כלפי ישראל בעשורים האחרונים, שיש לו בת יהודייה ונכדים יהודים, הוא האחראי לאנטישמיות? מה זה משנה, העיקר שזה נשמע טוב! איך יכול להיות שבקליפורניה, המדורגת בחמישייה הראשונה בכל מדד של חוקים נגד נשיאת נשק, האשמה תהיה ש"קל מדי לקנות רובים"? למי אכפת – העיקר הנרטיב.
אנחנו לא יכולים לצפות ליותר מדי מהתקשורת או מפוליטיקאים אמריקנים, שכן בשני הנושאים הללו כבר לא נותר שבב של אובייקטיביות לשני הצדדים. יותר מכך, רובה של האוכלוסייה בארה"ב מודע מאוד למשחק שפותחים בו בכל פעם שיש אירוע ירי המוני, והצדדים כבר עושים עבודה טובה בהתעלמות מוחלטת מהמסרים הרגילים שמשגרים בכל פעם, מתוך ניסיון ברור להרוויח הון פוליטי בזול על טרגדיה שמעטים מאוד באמת ייקחו שניה לחשוב עליה או להבין אותה.
באותו הזמן, יהיה נחמד אם אנשי ציבור ותקשורת במדינות אחרות יתייחסו לנושא בטיפת צניעות. ממחישה את העניין בצורה מעולה היא תגובתו של ועד רבני אירופה, שלאחר הפיגוע, שיגר בקשה לנשיא ארה"ב: שקול מחדש את ההיתר לשאת נשק בארצך.
כאילו לא מדובר באחד הנושאים החמים ביותר בפוליטיקה האמריקנית כבר עשרות שנים. כאילו יש בכלל לנשיא אפשרות לשנות את החוקה. כאילו לא נכתבו עשרות אם לא מאות מחקרים שניסו להתחקות אחר הסיבה לאירועים כאלו, שלא לדבר על התרבות המושרשת בארה"ב, או על העובדה שיש מאות מיליוני נשקים בידיים פרטיות שם.
אבל רובנו לא שומעים על כל זה. כשישראלי או אירופאי ממוצע מדליק טלוויזיה אחרי אירוע ירי בארה"ב, הפרשנים מסכימים פה אחד, הדיווחים כולם נכתבים באותה לשון, והתסכול מכך שהאמריקנים המשוגעים "פשוט לא מבינים מה הם צריכים לעשות", זועק מכל מילה.
האם יש פתרון אמיתי שיימנע את אירועי הירי ההמוני בארה"ב? זו שאלה סבוכה, וכל מי שיבחן אותה לעומק יבין זאת טוב מאוד. במקום לצעוק את אותן סיסמאות ישנות, אולי כולנו צריכים לקחת צעד אחורה, לבחון את המצב הכללי, ולהודות שהוא מורכב בהרבה ממה שחשבנו.
רבני אירופה לטראמפ: לאסור אחזקת נשק בידי אזרחים
נשיא ׳ועידת רבני אירופה׳ הרב פנחס גולדשמידט אמר בעקבות הפיגוע בפאווי': "אנו פונים לנשיא טראמפ לשקול שוב את עניין התרת אחזקת נשק בארה״ב; אולי הגיע הזמן, אדוני הנשיא, לאסור החזקת כלי נשק אוטומטי על ידי אזרחים, כמו בניו זילנד?"
— Zvika Klein (@ZvikaKlein) 28 באפריל 2019
שיישארו בחושך
הירי ההמוני הראשון שלרוב מיוחסת לו תחילת גל האירועים הנוכחי בארה"ב היה בתיכון קולומביין לפני עשרים שנה. מכיוון שמעשה אכזרי ומטורף שכזה לא היה חלק מהנוף היום-יומי באותה תקופה, הוא זעזע במיוחד את העם האמריקני, ובאותו הזמן, ברמה הצינית ביותר – נתן לרשתות החדשות את אחד הסיפורים הטובים ביותר שיכלו לבקש. התוצאה הייתה שעות על גבי שעות של ניתוח האירוע, ויותר מכך, ניתוח האדם שהיה אחראי לו. מי זה? מה היו המניעים שלו? איך נראית המשפחה שלו? אנשי מקצוע, משוטרים ותיקים ועד פסיכולוגים, ניסו להעניק ממומחיותם בניסיון להסביר את האדם ואת מעשיו.
המקרים הבאים לא איחרו לבוא, ונוצר מין רצף נוראי של אירועי ירי, שבסוף כל אחד מהם הגיעה ההתעסקות האובססיבית כמעט, אבל בוודאי אנושית, במי שביצע אותו. על פי העיתונאי והמדען החברתי מלקום גלאדוול, זה לא במקרה. האחראים לפיגועים ההמוניים האלו, שהם בדרך כלל צעירים ומדוכאים, מזדהים עם הדמויות שנוצרות מעל מסכי התקשורת והרשתות החברתיות, ורואים בהן מודל לחיקוי, ובמעשיהן את הדרך האולטימטיבית להשיג פרסום ולנקום את נקמתם בעולם.
מהסיבה הזו, בשנתיים האחרונות, בלי שעבר כל חוק אלא דרך הסכמה כללית, גוברת התנועה בתקשורת האמריקנית שקוראת לא לפרסם את שמותיהם, פניהם ופרטיהם של מבצעי הפיגועים ההמוניים, וכך מונעת מהם את הפרסום שהם כל כך חפצו בו, ומאחרים את האפשרות לסגוד לגיבור חדש. גם בניו-זילנד, אחרי הפיגוע בקרייסטצ'רץ', הממשלה אסרה על פרסום שמו, תמונתו וכתביו של הצעיר האחראי למעשים, בדיוק מאותה הסיבה.
התקשורת הישראלית תתנהג בחכמה אם תיישם את הלקחים שכבר הופנמו במקומות אחרים. אינני מדבר רק על פרסום תמונותיהם של רוצחים המוניים זרים, למרות שגם כאן יש מקום לפעול בצורה דומה, בטח ובטח כשמדובר באדם שרצח יהודים. אלא, בכל מה שקשור ל"אירועים ההמוניים" כפי שאנחנו מכירים אותם כאן: פיגועי טרור פלסטיני. צעיר שנוטל סכין ויוצא מהכפר לעבר עיר ישראלית במטרה לרצוח, יודע יפה מאוד שעם המעשה יבוא פרסום שמו ותמונתו. הוא יהפוך לנבל מצד אחד, ולשהיד מהצד השני.
אז נכון, אנחנו לא יכולים למנוע את ההאדרה שזוכים לה מחבלים בכפרים ובערים הערביות לאחר מסע רצח מוצלח. אבל אנחנו בהחלט יכולים לעשות את שלנו כדי לוודא שהם יישארו עלומי שם – עוד גופה אלמונית או עוד אסיר חסר שם שנזרק לתא חשוך לאחר משפט לא מתוקשר. המנהג המגונה במסגרתו מציבים תמונת ענק של רוצח נתעב בבית המשפט, ומעליו מתנוססת גרסה כלשהי של הביטוי "פני הרוע" חייב להיפסק.
