יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

ללי דרעי

פעילה חברתית, תושבת עלי

בנט מגשים את תורת הרב קוק

שש שנים פעל יזם ההייטק בפוליטיקה הישראלית, אבל החותם שהשאיר עוד יהדהד שנים רבות

במוצאי יום הבחירות ישבתי מול המדגמים ופשוט לא האמנתי. כמוני, רבים לא האמינו שזה יקרה: שהפתעת הבחירות תהיה מחיקתה של המפלגה שהקימו שלושה חודשים לפני כן שני פוליטיקאים מוכשרים כל כך, נפתלי בנט ואיילת שקד.

אפשר לדבר על כישלון הימין החדש, לנתח את הסיבות שהובילו אליו ולשמוח לאיד, אבל נדמה לי שלא אטעה אם אומר שרוב המחנה הלאומי פשוט מצטער שכך זה נגמר. גם אני, מצביעת ליכוד זה 20 שנה, מסתובבת מאז מוצאי הבחירות עם טעם מר בפה. כי הבנתי את מה שבנט ניסה לעשות. הבנתי מה דחף אותו מאז החל את פעילותו הציבורית, מה עומד מאחורי ההחלטות שלו.

בארבע מילים אפשר לקרוא לזה: הרב קוק, הלכה למעשה. בנט ניסה לתרגם מושגים "קוקניקים" כמו "כלל ישראל" לשפה פוליטית. לתוכנית פעולה שלא מסתפקת בשילוב בעולם הצבא, האקדמיה, ההוראה והעבודה, אלא רוצה גם את הובלת המדינה.

בנט ניסה להפסיק לדבר "מגזריות" – להשקיע ב"מגזר", להתעסק בנושאים שמעניינים את "המגזר" – אלא רצה לייצא לכלל החברה הישראלית את הערכים שגדל עליהם. הוא רצה להפיק את הלקחים מהסטירה המצלצלת שחטפנו ב־2005. הוא לא שכח את כלל ישראל ברגע שנגמר הקמפיין נגד הגירוש. הוא המשיך להאמין בהתחברות לעם ישראל כמענה להתנתקות. לכן למפלגה שלו קרא "הישראלים". לכן הפך את המפלגה הדתית־לאומית לבית היהודי.

צילום: EPA
ניסה להפסיק לדבר "מגזריות". נפתלי בנט. צילום: EPA

אני זוכרת את "שבת ההתחברות" שארגנה מועצת יש"ע באופקים כמה חודשים לפני הקיץ העצוב של 2005. אני זוכרת את המשפחות שפתחו את בתיהן בפנינו, המתנחלים, הדתיים־לאומיים. אבל אני גם זוכרת את תחושת העלבון שחשתי כשגיליתי שהמארגנים החליטו לקיים מניין נפרד, בנוסח קרליבך, במגרש הספורט, במקום להתפלל עם האנשים שאירחו אותם בלב פתוח ובאהבה אינסופית. זאת המחלה של הציונות הדתית, ואותה בנט רצה לרפא.

אפשר לדבר גבוהה־גבוהה על ערכים כמו "נשמת האומה" או "כלל ישראל". התיאוריה תמיד נוחה מהדבר האמיתי. בנט רצה לצאת מעולם התיאוריה ולעלות לקומת המעשה.

גם ב־1995 חטף המגזר הדתי-לאומי סטירה. רצח רבין וציד המכשפות שבא אחריו גרמו לחלק גדול מהציונות הדתית לחוש עלבון אמיתי, מוחשי. בתקופה הזו היה בנט בקורס קצינים, ללא כיפה על ראשו. דווקא אז, מול העלבון, מול חוסר הצדק, הוא החזיר את הכיפה. באמצע כור ההיתוך האולטימטיבי, הוא חזר להיות קצת יותר "פרטי", קצת יותר "מגזרי".

גם זו תחנה מעצבת בעיניי. בנט לא רצה למחוק את המגזר הדתי־לאומי. הוא האמין בו, העריץ את הערכים המובילים אותו, ופשוט שם אותם באמצע השולחן. אלו הערכים שנטעו בו את תחושת השליחות והובילו אותו לעזוב קריירה נוחה בהייטק ובעסקים ולהיכנס לזירת הקרב הפוליטית. הוא לא מתנכר לערכים האלו, הוא פשוט חושב שהם גדולים על המגזר. גדולים מהמגזר.

נכון, נעשו גם טעויות, טקטיות ואסטרטגיות. אבל חשוב לדבר היום, אחרי המפלה, על הרוח שרצה בנט להפיץ: רוח של גאווה לאומית יחד עם ערכים יהודיים, רוח של זהות כלל־ישראלית יחד עם חיבור למסורת, רוח של פתיחות בעלת שורשים עמוקים ואיתנים.

לעולם תהיה רשומה על שמו המהפכה החוץ־מגזרית של הציונות הדתית. הוא היה נחוש להוכיח שהמגזר שלו מסוגל לצאת מהבועה של אנשים שדומים לו. מסוגל להוביל. מסוגל להשתלב, על אמת. יש כאלה שאומרים שהוא הקדים את זמנו. אני חושבת שהציונות הדתית פשוט נורא מאחרת.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.