לאחר שקיבל את המלצותיהם של רוב חברי הכנסת החדשה, פונה כעת ראש הממשלה בנימין נתניהו למלאכת הרכבת ממשלת ישראל ה־35. איך מרכיבים ממשלה? המציאות בישראל ברורה: השיקול הלאומי המרכזי המנחה את מעשה המרכבה הוא מעמדם האישי של בכירי מפלגות הקואליציה. שהרי הצורך הבוער ביותר במדינת ישראל, כידוע, הוא מעמדם ושררתם של נבחרי הציבור.
להיות שר – זו שאיפתו של כל חבר כנסת, וכל פוליטיקאי שכבר היה בכנסת אחת או שתיים רואה בעצמו לפחות שר בכיר. המוטיבציה הזו נראית לנו מובנת מאליה. זו התוצאה הטבעית של השיטה הישראלית, שאין בה הפרדה טובה בין הרשות המחוקקת למבצעת. ומכיוון שפוליטיקאים לא נוטים לפרוש, והם מרגישים יותר ויותר בכירים ככל שחולף הזמן, סיפוק צורכיהם דורש המצאת עוד ועוד משרדים וכיבודים, והרחבה מתמשכת של הממשלה.
כך נוצר פרדוקס פוליטי: העשור האחרון, שעמד בסימן שלטון ימין רציף ויציב, מתאפיין דווקא בחוסר יציבות ניכרת של מבנה הממשלה ותפקודה.
אכן, הרכבת הממשלה בישראל נדמית לעיתים לעלילה נפתלת שכתב סאטיריקן פוליטי. איך יודעים שמשרד ממשלתי ותפקיד שר נבראו יש מאין למילוי צרכים קואליציוניים? כמו בסיפור מיתולוגי, יש לעקוב אחר התהוותו של התיק וקורותיו. נזהיר מראש שהמעקב אחרי מסלול חייו הפתלתל והטרגי של משרד ממשלתי מיותר גובל לעיתים במאמץ אינטלקטואלי ניכר.
נבחן למשל את המשרד לענייני מודיעין, שהוקם לפני עשור כדי להושיב בכיסא עור הצבי את דן מרידור, שעזב למפלגת המרכז, שב לליכוד, נטש ותמך בקדימה ושב לליכוד שנית – וכידוע, בבחירות הקודמות שוב נטש בקול זעקה, כיאה לאיש מוסר וצדק מלא הדר ז'בוטינסקאי.
אין ספק ש"מודיעין" הוא משרד בעל חשיבות יוצאת דופן. ההוכחה לכך פשוטה: צריך רק למנות את גופי המודיעין הכפופים אליו – אין ולו אחד כזה בנמצא. אבל החלטת הממשלה על הקמת המשרד מבהירה היטב מה יש בו: "לטובת מימוש ההחלטה הזו יקצו נציבות שירות המדינה ומשרד האוצר משרות כמקובל בלשכת שר המופקד על משרד ולשכת מנכ"ל".
מרידור לא נכנס לכנסת ה־19, ולכן ב־2013 מונה יובל שטייניץ לשר לענייני מודיעין. בנובמבר 2014, קול ששון וקול שמחה, חוּתן משרד המודיעין עם "המשרד לנושאים אסטרטגיים". מהיכן הגיעה "אסטרטגיה"? המשרד לאסטרטגיה נברא יש מאין ב־2006 בשביל אביגדור ליברמן, שהתפטר כמנהגו בקודש ב־2008. המשרד פורק, אך הוקם לתחייה ב־2009 למען משה יעלון, ומפני שלא טוב היות המשרד לבדו, שודכה "אסטרטגיה" ל"מודיעין" ב־2014.
מי שציפה שמודיעין ואסטרטגיה יזכו להקים משפחה בישראל, התבדה במהרה. קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן עלו היחסים על שרטון, והשניים התגרשו. במסגרת הסכם הפרידה עברה למשמורת ראש הממשלה בתם היקרה של המשרדים, הוועדה לאנרגיה אטומית.
"מודיעין" התמלא צער מהפרידה הקשה, ונמצא כיום בתהליך שיקום ארוך תחת שר התחבורה, ישראל כץ. מה קרה בינתיים עם זוגתו שבורת הלב, "אסטרטגיה"? שאלה מצוינת. ב־2015 נמצאה ל"אסטרטגיה" זוגיות חדשה עם "הסברה". כדי לבסס את הקשר בתנאים אידיאליים, קיבל המשרד החדש "לעניינים אסטרטגיים והסברה" שקט ושלווה יחסיים, תחת השר לביטחון הפנים גלעד ארדן.
מהיכן הגיעה "הסברה" לשוק הפנויים־פנויות המינסטריאליים? גם כאן יש היסטוריה של מערכות יחסים לא פשוטות. במקור, אחרי תקופת רווקות מסתורית, הקימה "הסברה" בית בישראל ב־2009 יחד עם "תפוצות", לטובת יולי אדלשטיין. הילכו שני משרדים יחדיו בלתי אם נועדו? כן.
ב־2013 החליטו השניים להיפרד, ו"הסברה" חזרה לבית אביה, ראש הממשלה, שם השתקמה במערך ההסברה שלו. לאחר תקופה קצרה מצאה את "אסטרטגיה", והפעם, כלמודי ניסיון, הן מקוות להצליח נגד כל הסיכויים הקואליציוניים.
אבל רגע, מה קרה עם גרושת ההסברה, "תפוצות"? לאחר הפרידה הכואבת ב־2013, מצאו התפוצות נחמה בזרועות בירתנו הקדושה ירושלים. לקול שבירת הכוס המסורתית, הפך המשרד ל"ירושלים והתפוצות" בראשות נפתלי בנט, שהיה גם שר הכלכלה. אלא שב־2015 שוב החמיצה ונוס פניה, וגם התפוצות מצאה עצמה בודדה, הפעם תחת בנט כשר החינוך. ו"ירושלים"? אחרי שהות מאוששת קצרה בבית אבא ראש הממשלה, המשרד מנסה כעת קשר זוגי עם "מורשת", בראשות זאב אלקין, שהוא גם השר לאיכות הסביבה.
וכך הלאה והלאה, אפשר לספר עד קריאת שמע של שחרית על עלילותיהם נוגעות הלב של תיקים מופרכים במשרדים חסרי משמעות.
לאופרת הסבון הזו אין הצדקה עניינית. מקומן של תפוצות והסברה במשרד החוץ, כיחידות ולא כמשרדים. אין צורך בשרים לענייני ירושלים, לעניינים אסטרטגיים, ולמודיעין. כל אלה נושאים שהממשלה והקבינט עוסקים בהם באופן שוטף, ואין לשרים הללו סמכויות שמצדיקות את המהומה.
רבים מקלים ראש במשחקי הכס הללו, בטענה שזהו מחיר קטן יחסית למען יציבות הממשלה. אמנם המחיר הכספי נסבל, אבל ההון הסמלי יקר מאוד. המסר העיקרי שמתקבל הוא שמשרד ממשלתי הוא סידור עבודה פוליטי, לא גוף ביצועי. הכיסאות המוזיקליים האלה מובילים לזילות תפקידי השרים והממשלה ולשחיקה במעמדם.
ויש בעיה חמורה נוספת. חוסר הרציפות הארגונית, חוסר היציבות בכפיפויות של היחידות ומשרדי הממשלה, מעביר כוח רב לפקידות על חשבון השר. הפקידים הופכים לגורם המתמיד היחיד במערכת שמתאפיינת בתוהו ובוהו. הם יודעים שהבוס שלהם לא רק טרוד בענייני משרדיו האחרים, אלא גם שמיקומם במערכת זמני מאוד. כך הופכים השרים את עצמם במו ידיהם מבעלי סמכות לממלאי תפקיד סמלי.
האם נוכל לקוות שהמשא ומתן הקואליציוני הבא ייעשה מתוך מחשבה על סדר, ביטולי משרדים מיותרים והקצאת תפקידי שר באופן הגיוני ויעיל, לטובת תפקוד משופר של ממשלה ימנית "קטנה וחכמה"? כנראה בערך כמו שהשמאל יכול לקוות לנצח בבחירות.
