פסח מאחורינו. כל היהודים משושן ועד ירושלים כבר סיימו להתלונן על המצות, על העצירות ועל יותר מדי כוסות יין, ופנינו כבר נשואות אל עבר יום העצמאות – או כמו שאני קוראת לו: לאיפה לכל הרוחות דחפנו את הדגל בשנה שעברה?
יש דבר אחד משותף לפסח ויום העצמאות, והוא הרצון הלא מובן של אנשים לטייל. לכל אחד יש את החבר הזה שבאמצע מפגש חברים שמח זורק לאוויר "אז מה אתם אומרים על טיול ביום העצמאות?". ברגע הראשון תמיד משתררת שתיקה רועמת אבל רגע אחרי, אחד הבעלים (זה תמיד אחד מהם) יגיד שזה אחלה רעיון, מיד אחריו הבא בתור, וכך הלאה אפקט העדר עד שיש הסכמה רחבה של כל האנשים בחדר. אנשים שאין להם שום סמכות. משום מה, למרות הידיעה הברורה על חוסר הסמכות שנגזר עליהם בכל הקשור להחלטות בבית, כולם זורמים עם הרעיון. איפה הימים שההתלבטות ביום העצמאות הייתה בין מנגל גז לגחלים? מתי נכנס לנו סימון השבילים במקום מכסה פלסטיק לנפנוף?
יש לנו המון חברים לשעבר כאלה, כי צריך לחתוך, אחרת זה רק יכול להידרדר. ובכל זאת כבר קרה שהצליחו לשכנע אותנו. אמרו שזה יהיה כיף, אמרו שכולם ביחד זה אחלה, אמרו שהילדים יעסיקו את עצמם ואנחנו נוכל ליהנות. אז אמרו. בואו נשים את זה על השולחן המתקפל, בעולם שלנו קוראים לזה שקר. הגברים יושבים לקבוע את המסלול, קובעים להיפגש באיזה חניון הפיטום שמתחת להר מירוץ בשעה שבע וחצי לפנות בוקר – כאילו מה, יצאנו לשביל ישראל או לחוות את האינקוויזיציה?
ביום המיועד, מגיעים עפוצים, מגרדים את הילדים מהמושבים אחרי שכבר הקיאו פעמיים או שלוש (זה כבר לא באמת משנה אם אתם לא מחליפים להם באמצע את הבגדים), מארגנים את השלוקרים – שזו עוד המצאה לא חכמה, אל תתבלבלו: שמתם לילד שלוקר על הגב? קחו בחשבון שהילד שותה פתאום כמו גמל את כל המים בעשר הדקות הראשונות כדי שלא יהיה לו מה לסחוב על הגב בשבע השעות הבאות – מעמידים את כולם בשורה, בודקים ששום דבר לא חסר ואז מחכים. למי מחכים? זוכרים את ההוא שהציע שנצא לטיול? אז הוא כמובן תמיד מאחר.
הגיע הרגע המיוחל ומתחילים את המסלול. הבעל סוחב על עצמו מנשא עם תינוקת שלא מפסיקה לזוז כמו מטוטלת, הבנים מתלוננים שהסנדלים מציקים, הבנות רוצות פיפי כל שתי דקות, האמהות רוצות הפסקה וההוא שארגן הכול משקר במצח נחושה ומודיע "אחרי העלייה הזאת יש אחלה מקום לשבת". על מי אתה עובד לעזאזל? פספסת כבר שני סימונים, אתה מחזיק את המפה הפוכה ואשתך תכף מבקשת שנהיה עדים בהליך גירושין מזורז. מוצאים צל ובו מאביסים את הילדים עם חטיפים, העיקר שזה יפסיק לרשרש. שולפים תפוחים שכבר השחירו, ואז מגיע הרגע הראשון מבין שניים שחיכו לו כל הגברים: פק"ל קפה. שלוש שעות הם סוחבים את התיק הזה רק בשביל לגלות שהם שכחו כוסות. תמיד שוכחים כוסות. אבל יופי שהבאת קפה באמת. ואז אתם מוצאים את עצמכם, כמו חבורה של מסכנים, שותים קפה בפקק של תרמוס, חולקים הרפס כאילו היה משלוח מנות, אבל העיקר שהגברים מרוצים. שתינו קפה.
ממשיכים במסלול, מתפללים לסוף, אומרים תהלים באותיות ח.נ.י.ו.ן, שרים שירים שמתחילים באותיות אל"ף עד חי"ת ושירים שנמצאת בהם המילה מוות, שואלים כל חמש דקות כמה עוד נשאר ומגלים שקילומטר זה ממש לא מה שחשבנו עד היום. נקודת הסיום הגיעה, כולם זורקים מעליהם את התיקים על הרצפה, ואם יש לך מזל, הזכרת לבעלך רגע לפני, שמה שיש לו על הגב זה לא תיק אלא מנשא עם ילדה.
כל אותם נטולי סמכות אך בעלי יוזמה, מתיישבים תשושים על מצע מחטי אורן דוקרים, מסדרים את רצועות הזיעה שנותרו על החולצה באזור הכתפיים, מריחים את בית השחי ומאבדים הכרה עד שאחד הגברים צועק "מי רוצה טונה מעושנת?". זה הרגע השני שחיכו לו כל הגברים והבנים בטיול.
אני לא יודעת מי חשב על הרעיון לקחת נייר טואלט, לדחוף אותו בקופסת טונה ולהדליק. אני לא יודעת אם היו לו ילדים, אבל הוא ללא ספק מצא פתרון גאוני של חצי שעה מנוחה להורים בסוף המסלול. אאוריקה.
