לפני שלוש שנים בערך, כשהרומן האחרון שכתבתי יצא לאור, החלטתי שבניגוד לכל הספרים הקודמים שלי, הרומן הזה יצליח. וכדי שספר יצליח, הוא צריך שהמוכרים בחנויות ימליצו עליו. וכדי שהמוכרים בחנויות ימליצו עליו, צריך לנסוע לחנויות ולפגוש את המוכרים האלה, ולשדל אותם לקרוא את הספר, לפחות את העמוד הראשון שלו, ולהחליט אם בא להם להמשיך או לא. וזה סיוט, בחיי שזה סיוט. כי סופר, כמו שאני מדמיין אותו, אמור להיות איש משכיל ונשגב. ולא נניח, גבר שפוף עם אגלי זיעה על הפדחת, שמנסה לשווק את עצמו בחנויות ספרים מלאות במשחקי קופסה.
ובכל מקרה. הספר לא הצליח כמו שדמיינתי. הוא הצליח קצת, ובמציאות הספרותית העגומה שבה אנחנו חיים זה די והותר. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב. הנקודה היא שבתקופה הזו, שבה שיווקתי את הספר שלי, התחלתי לעקוב בפייסבוק אחרי עמודים של חנויות ספרים, כדי לראות איך הן משווקות את הספרים שלהן. ובין כל חנויות הספרים, עקבתי גם אחרי העמוד של לוטוס ספרים. זו חנות ספרים תל-אביבית שבחיים לא הייתי בה. אין לי מושג איך זה קרה שאני עוקב אחריהם. אולי ראיתי פעם איזה מבצע עסיסי שהם שיתפו. לא יודע. אבל עובדה, אני עוקב אחריהם. ובגלל שאני עוקב אחריהם, ראיתי את מה שהם העלו בעמוד שלהם, לפני שבועיים, במוצאי שבת, בשתים עשרה בלילה.
מחר, יום א', 14.4.2019, תהיה החנות הסגורה עקב מות אם המשפחה. זה מה שהיה כתוב בפוסט של לוטוס ספרים. מילה במילה. מחר, יום א', 14.4.2019, תהיה החנות סגורה עקב מות אם המשפחה. זה הכול.
חבר טוב שלי אמר לי פעם להפסיק לכתוב על זה שאני בוכה כל הזמן. זה סבבה לכתוב על זה פעם ב, אבל אם אתה בוכה פעם בשבוע שבועיים אתה סתם יוצא נקניק. זה מה שהוא אמר. ויש מצב שהוא צדק. אבל מה אני אעשה, כשקראתי את הפוסט הזה של לוטוס ספרים עמדו לי דמעות בעיניים. מה אני אעשה. אמא שאני לא מכיר של ילדים שאני לא מכיר נפטרה הלילה. והיא לא סתם אמא, היא אם המשפחה. ולמשפחה יש חנות ספרים. ולחנות הזאת קוראים לוטוס ספרים. זה כל מה שאני יודע. זה לא הרבה, אבל זה מספיק לי כדי לבכות.
כי אם המשפחה, זה אומר שפעם, בזמן כלשהו, ובמקום כלשהו, האישה הזאת כנראה הייתה בהיריון. ואחרי תשעה חודשים היא כנראה הובלה לחדר לידה כלשהו, איפשהו. וכאב לה נורא, אבל בסוף זה נגמר. וככה נולד הבן או הבת הראשונים שלה. בואו נניח שזאת בת. ואם המשפחה היניקה אותה, ודאגה לה, וכיסתה אותה בשמיכות ושרה לה שירים. ואחרי כמה שנים אם המשפחה שוב הרתה, ושוב ילדה. הפעם בן. וגם אותו היא היניקה. וגם אותו היא ליטפה בעדינות בלחי. וגם לו היא שרה שירים. ועכשיו הם כבר היו משפחה. אמא, ואבא, ובת ובן. והיא הייתה אם המשפחה.
והשנים עברו, והילדים של אם המשפחה גדלו. יום אחד הם התחילו לזחול. ואחר כך כשהם גדלו עוד יותר, הם כבר עמדו ונשענו על שולחנות וכיסאות. ואחר כך הם התחילו ללכת ממש. ואחר כך הם התחילו לדבר, ולשיר ולצחוק. ואם המשפחה יצאה איתם לטיולים, וישבה איתם בגני משחקים, וצעקה עליהם כשהם התקרבו לכביש. תיזהר. או, תיזהרי. זה בסדר לצעוק על ילד שרץ לכביש. זה מה שאמהות עושות כדי לשמור על הילדים שלהם, והיא הייתה אמא. היא הייתה אם המשפחה.
והייתה למשפחה של אם המשפחה חנות ספרים קטנה, ברחוב אלנבי מאה ואחת בתל־אביב. ממש ממול לבית הכנסת הגדול. יש שם פאב נחמד שקוראים לו לוציפר. פעם ישבתי שם לבירה עם חבר, ושתי נשים גרושות ושיכורות למחצה ניגשו אלינו והתחילו איתנו. לאחת מהן הייתה ביד סיגריה דולקת, אבל היא לא שאפה ממנה אפילו פעם אחת, ואני אמרתי לה, למה את לא מעשנת. והאישה אמרה לי, אני בגמילה, אז אני סתם מחזיקה סיגריות ונהנית מהעשן שעולה לי לפנים.
והנה, למרות שהשנים עברו, ורשתות הספרים הגדולות חיסלו את כולם, והסמארטפון הומצא, וכולם הפסיקו לקרוא, למרות כל זאת החנות של אם המשפחה נשארה על תילה. שם, ברחוב אלנבי. יכול להיות שהיא שרדה בגלל שזו באמת חנות מצוינת. אין לי מושג. אף פעם לא הייתי שם. אבל יכול להיות שהחנות הזאת החזיקה מעמד רק בזכות אם המשפחה. ועכשיו היא מתה. ככה היה כתוב בפייסבוק.
ואחרי כמה דקות, כשנרגעתי מהסיפור העצוב הזה, של אם המשפחה שנפטרה עכשיו, חזרתי לפייסבוק כדי לראות אילו תגובות היו שם. אבל הייתה שם רק תגובה אחת, של עידית פז. ועידית פז כתבה, משתתפת בצערכם . ככה, עם רווח מוזר לפני הנקודה. ולפוסט עצמו לא היו בכלל לייקים. אפילו הפוסט היה יתום. איזה עצוב. אז עשיתי לפוסט של לוטוס ספרים לייק לב. ולמיטב ידיעתי, הלב ההוא עדיין עומד שם, לבדו.
ואולי אולי, אם אתם קוראים את הטור הזה, אולי גם אתם תחפשו בפייסבוק את הפוסט ההוא של לוטוס ספרים, על אם המשפחה שהלכה לעולמה, ותצרפו אליו את הלב האדום שלכם. אולי זה ינחם קצת את הילדים שלה. לא יודע. ובכל מקרה, יהי זכרה ברוך.
