איננו מכירים, יונתן אוריך, אבל אני מרשה לעצמי לכתוב לך משום שנראה לי שאתה מהווה מודל לחיקוי לצעירים רבים המצויים בתחילת הקריירה שלהם.
הריאיון שערך איתך אריאל שנבל במוסף יומן בשבוע שעבר מילא אותי צער אמיתי. לא בגלל העניין הפוליטי (אני שייך למחנה השמאל), שהרי כל שעשית אתה עשו גם בצד שלי (ואף גרוע מזה), אלא בגלל המשמעות שלו לחברה ששנינו אוהבים ושנינו חיים בה. בעיקר מטרידים אותי הסופרלטיבים שליוו את הריאיון: הם עלולים להביא צעירים מוכשרים נוספים להתנהל בצורה דומה, ונגד מציאות כזו אני מבקש לצאת.
צוין שאתה נחשב "יועץ עם סכין בין השיניים, שמתאבד על המטרה ולא לוקח שבויים". אתה עצמך העדת שאינך יכול אחרת. הודית ש"לפעמים זה מציק", אבל מיהרת להוסיף: "בסוף אני ישן טוב בלילה כי זו הזירה וזה חלק מהתפקיד שלי בעיניי. אין כל כך ברירה". אז זהו, יונתן, שיש ברירה. חייבת להיות.
אני בא מעולם המשפט, ואת ההצהרות הללו שמעתי כל חיי המקצועיים. מיום שנכנסתי לאולם בית המשפט, לפני יותר מעשרים שנה, פגשתי עורכי דין שהצדיקו התנהגות פוגענית בכך שהם "מתאבדים" למען לקוחותיהם, כי זו עבודתם וזו לשיטתם הזירה המשפטית.
מאז ומעולם התנגדתי לגישה הזו, ולא רק משום שכעורך דין קהילתי אני מייצג רק אוכלוסיות מוחלשות. בעיניי, לחשוף את עברה המיני של קורבן אונס כדי להשפיל אותה ולהלך עליה אימים, מה שימנע ממנה להעיד נגד הלקוח שלך – זו בריונות, לא משפטנות. טקטיקה כזו היא חלק מכלי העבודה של המאפיונר, לא של המשפטן. העובדה שאתה שם גלימה שחורה על כתפיך לא משנה זאת. אני מתקשה להתרשם מעורכי דין שמשיגים כך "ניצחון" ללקוחותיהם. הנזק למשפט ולחברה לא שווה את הצלחתם.
גישת המקצוען "המתאבד לטובת לקוחו" לא נולדה פה, בארץ הקודש. היא יובאה ללא מכס מארה"ב, והיא מבוססת על ההפרדה המלאכותית שהאמריקנים אוהבים לעשות בין האדם למקצוען. לפי ההשקפה הזאת, כשאני משפטן (או יועץ אסטרטגי) אני פועל בכל הכלים שיש לי, בלי קשר להשקפותיי כאדם ולתפיסת העולם שלי כאזרח. כך הם יכולים לישון טוב בלילה, וגם לזכות בהערכת החברה.
בשם הגישה המסוכנת הזו יכול עורך דין בכיר שמייצג בעל הון בפרויקט פינוי־בינוי, לרמוס את הזכויות של הדיירים המוחלשים ולגרום להם להפסיד את כל רכושם, ואחר כך להתגייס ולתת שיעורים פרטיים בנושא אזרחות לתלמידי תיכון בדרום תל־אביב – ועוד לקבל מחיאות כפיים מהחברה על מעשיו הטובים. זהו התרגיל הקלאסי של בעל המפעל שעושק את הפועל שלו ואחר כך תורם מחשב ישן למתנ"ס שבו מבקרת הבת של אותו פועל, ועל כך הוא עוד מקבל את תודת החברה.
אני מסרב להפריד בין האדם למקצוען. אמת, יש לך חובות פעולה כמקצוען, אבל גם שם אתה חייב לשמור על צלם אנוש ולזכור שאתה גם אזרח במדינה הזו, וחב לה חובת נאמנות. רוצה לזכות בהכרת החברה? התנהג כעורך דין בהגינות, ושלח את הלקוחות המוחלשים לסיוע משפטי ממלכתי חינם. נכון, זה יקשה עליך, אבל זה הוגן כי גם להם מגיע ייצוג.
אותו הדבר עם קמפיינרים, יונתן. גם אתם חייבים לזכור שיש לכם חובת נאמנות גדולה לא פחות מזו שקיימת כלפי הלקוח שלכם, ושיש דברים שהמחיר החברתי שלהם פשוט לא ראוי, גם אם הוא חוקי לכאורה. זיהום ורידוד השיח הציבורי, העמקת השנאה והשסעים בין שבטי החברה והפצת מידע כוזב שגורם לציבור להפסיק להאמין בכל מה שנאמר ולסלוד מהדמוקרטיה בפרט ומהמדינה בכלל – כל אלה ספק חוקיים, אבל בהכרח לא מוסריים ולא לגיטימיים. הם יביאו לחורבן הבית על ראשי כולנו.
תבין, יונתן, אינני שולח אותך עכשיו לייצג את ויקי כנפו או את אשתו של בני גנץ במקום את נתניהו. ממש לא. אני מבין את המשחק. אבל האחריות שלך היא לא לעשות כל מה שאתה יכול לעשות, אלא רק את מה שאתה חושב שהוא ראוי. אם תנהג כך, אזי הניצחון שלך יהיה אמיתי – וחשוב יותר, יהיה מוסרי.
אני מקווה שאתה מבין, ויותר מזה אני מקווה שמבינים הקוראים הצעירים, שחלקם מביטים בהערצה אל הקריירה שפיתחת במהירות כזו. כי בניגוד למה שאמרת, יש לך ברירה אחרת. בעיקר כי אין לנו ארץ אחרת.
פרופ' יובל אלבשן הוא עורך דין קהילתי ודקאן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
