שתי הדתות המונותאיסטיות הגדולות, הנצרות והאסלאם, עלו לכותרות בשבועות האחרונים האחרונים בעקבות השרפה בכנסיית נוטרדאם בפריז ולנוכח המתקפה הנוראית של טרוריסטים מוסלמים נגד נוצרים בסרי־לנקה במהלך חג הפסחא. הדיון על הרגש הראוי בהביטנו על הכנסייה העשנה העלה לסדר היום את שאלת יחסה של היהדות כלפי הנצרות, ובהקשר הרחב יותר את השאלה אם הצלב ראוי ליחס טוב יותר מצדנו, או שמא הסהר.
שני היבטים לסוגיה: תיאולוגי והיסטורי. בשניהם ראוי לבחון אם העמדה המקובלת בעבר נכונה גם היום. מבחינה היסטורית, בהשוואת חשבון הדמים והסבל שיש לנו עם שתי הדתות, מקובל לחשוב שהנצרות השביעה אותנו מרורים יותר מאשר האסלאם, אם כי הקביעה הזו מוטלת בספק. החשבון עם הנצרות נשלף מהארכיון מדי שנה בשבוע שלפני חג הפסחא, שבו היו מוטלות הגבלות על היהודים, ולקראת חג הפסח שבו היו מופצות עלילות דם שהולידו רצח יהודים המוני.
בזמן כלשהו השתנה המאזן. האנטישמיות חיה ונושמת בקרב נוצרים, אך המובילים בפגיעה ביהודים ברחבי העולם הם דווקא המוסלמים. המדינות היחידות בעולם ששואפות בגלוי להשמדת מדינת היהודים הן מוסלמיות.
לפי הדעה המקובלת, הנצרות אינה מונותאיסטית באופן מלא, בגלל אמונת השילוש ופולחן הצלמים. לעומתה, האסלאם קרוב יותר אלינו הן בתחום האמונה והן בתחום הפולחן. גם רשימת החובות והאיסורים באסלאם, שכמעט לא קיימים בנצרות, הופכת את דת מוחמד לדומה יותר לדת משה. אך האם אלה התוצאות של ההשוואה התיאולוגית גם בימינו?
עיקרי האמונה בשתי הדתות לא השתנו, וכך גם הפולחן הבסיסי. אולם שינויים דרמטיים התחוללו. הכנסייה המערבית התפצלה לשני מחנות, הקתולי והפרוטסטנטי. הזרמים הפרוטסטנטיים הלכו בדרך אחרת, ואצל רבים מהם תפיסת השילוש מעודנת יותר ומחלישה את הדמיון בינם ובין הדתות האליליות.
עוד יש לדבר על האתיקה של הדתות. את דפי ההיסטוריה של הכנסייה מכתים דם שפוך, אולם הכנסייה חדלה להשתמש באלימות להשגת מטרות דתיות, והאסלאם מהדק את אחיזתו בחרב. בגלל חומרת איסור "לא תרצח" ביהדות, איננו יכולים להתעלם מהרמיסה הקשה והעקבית שלו בעולם המוסלמי.
את ההבדל בין הנצרות לאסלאם בנקודה הזו אפשר לייחס לכמה גורמים. עמדת הפתיחה של הנצרות בראשיתה הייתה פציפיזם – התנגדות לכל סוג של אלימות בכל מצב ובכל תנאי. שנים רבות חלפו עד שפיתחה את מושג מלחמת המצווה, ויזמה מסעי צלב. לעומת זאת, האמרה השגורה "דין מוחמד בסיף" משקפת את הדרך שבה התפשט האסלאם בראשיתו: כיבושים נרחבים והטלת מורא על האוכלוסייה הכבושה. לא כך הנצרות, שהאמצעים המרכזיים להתפשטותה היו ההטפה והחינוך, כאשר החקיקה והענישה באו בתקופה מאוחרת יותר, וגם אז רק כדרך לקבע את הישגי המיסיון.
גורם נוסף הוא התמורות המפליגות בעולם המערבי. הסובלנות הדתית והנאורות הפכו את האלימות לאמצעי בלתי לגיטימי בוויכוח הבין־דתי. הצמיחה של אידיאל השלום בעולם המערבי הפכה את המלחמה למגונה. במצב כזה הכנסייה איננה יכולה לפגר מבחינה מוסרית אחרי הציבור החילוני ולפעול באלימות.
יש שמבקשים להצביע על תחום שבו העולם המוסלמי נאמן יותר למוסר הדתות המונותאיסטיות: התחום המיני. הקביעה הזו נכונה, אך אינה צריכה להשפיע על תפיסתנו את הנצרות והאסלאם. המתירנות המינית השוררת בעולם המערבי קיימת בעיקר בקרב חילונים, ואינה מנת חלקם של נוצרים אדוקים.
ועוד גורם חשוב יש להכניס לדיון הזה – סדר היום של הדתות. החילון שעבר על העולם הנוצרי והיהודי, ופחות על העולם המוסלמי, מציב את הנצרות בחזית אחת עם היהדות במאבק נגד המתירנות ושלילת המסורת. לשתיהן יש עניין בבלימת התפשטות האסלאם, ובעיקר בריסון האסלאם הקיצוני.
בל נטעה, המבקשים להתקרב לעולם הנוצרי אינם שוכחים את שעולל לנו. הם רק מבקשים לשים בצד את הרגשות הקשים ואת הרתיעה הדתית, וליצור ברית בין שתי דתות שחולקות אינטרסים דומים. עלינו לפתוח את הראש, להתנער ממוסכמות ישנות ולחשוב מה טוב לעם ישראל ולעולם כולו בעת הזאת.
